אני במצב לא טוב בכלל.
ואחרי שיחה ארוכה בנושא עם המאמנת כושר שלי, שלא מוכנה לוותר עליי, ורוצה שאני אבוא איתה לפסיכולוגית חדשה שהיא תמצא, לא לפני שהיא תתקשר בעצמה לפסיכיאטרית שלי ו"תפטר" אותה.
אם טיפול קונבנציונאלי לא יעזור, היא רוצה שאחזור לכדורים, ואם הם לא יעזרו- טיפול בזרמים חשמליים.
היא מאיימת לאשפז אותי ולהתקשר לאמא שלי.
אי אפשר לכעוס על אנשים כאלו, וזה מה שמעצבן. הם הרי חושבים שהם מנסים לעזור לך. הכוונה שלהם טובה, ולא מעניינת אותם הדרך לגיהנום.
אבל בפועל, יש פה שתלטנות, וחוסר כבוד לבחירות של אדם לגבי חייו הפרטיים.
לכל אדם יש זכות לחיות
ולכל אדם יש זכות למות.
לא לשבת ולחכות שהיקום יחליט שהגיע זמנו,
אלא לקחת שליטה ולסיים את הייסורים של עצמו.
אני לא צריכה בשביל זה אישור של אף אחד.
לא באמת קרה שום דבר היום.
שום דבר שהיווה טריגר לאסקלציה הזאת.
אבל באיזה שהוא שלב קלטתי שהדדליין שהצבתי לעצמי הוא מחר, ונכנסתי לחרדה מטורפת.
לא הייתי מסוגלת לתפקד. רק ישבתי ובהיתי ובכיתי.
שום סנריו לא טוב. שום סנריו. אם תהיה דחיה, ואם לא, אם תהיה זוגיות ואם לא- הכל מפחיד אותי פחד מוות. או יותר נכון במקרה שלי- פחד חיים. והרי אמרנו שעכשיו אני אמורה להוכיח לו שאני כבר לא מונעת מפחדים- בזמן שרק המחשבה על לשלוח לו הודעה משתקת אותי.
אני לא צריכה תירוצים כשיש פחד אמיתי וטהור וכן. אין מה להתחבא מאחורי הסברים מגומגמים, כשלא רוצים אז לא רוצים.
אבל זה לא רק הוא.
אני לא מתאימה לעולם הזה. אני לא בנאדם טוב. אני שיפוטית מאוד- כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. אני לא ממש מבטאת את זה יותר מדי בבלוג, אבל יש לי סלידה עזה מטמטום. קשה לי איתו, ברמה שהיחשפות אליו גורמת לי סבל נפשי. זה נשמע מתנשא רק אם לא לוקחים בחשבון את זה שאני גם מודעת בהחלט לכך שגם אני מטומטמת. יש היררכיה וספקטרום נרחב לכל הגדרה, ואני בהחלט לא בטופ, אבל אני גם לא חושבת שאני בתחתית. ולצערי, סובבים אותי אנשים שלדעתי נמצאים בתחתית.
ואני לא יכולה לשאת את זה. לא יכולה לשאת את השיחות הבטלות על תוכניות ריאליטי וזמרים מזרחיים ו"דעות פוליטיות" נטולות כל ביסוס והבנה- לא כי הן שונות משלי- אלא כי אין למחזיק בהן רציונאל לבחירתו בהן. נימוקים סטייל "זה מה שאבא שלי אמר לי להצביע". לא יכולה לשאת מחסור בידע כללי, בתרבות הפופ ותרבות בכלל, בשפה תקנית מינימלית, לא יכולה לשאת צרות אופקים, גזענות, אלימות ובוטות, שטחיות, בנאליות.
ואני מוקפת בכל אלו.
כל פאקינג יום בחיי.
אני לא גאונת הדור, וזו בדיוק הסיבה שאני חושבת שזה לא טו מאץ' טו אסק שאני אכיר איזה כמה אנשים שדומים לי ברמה האינטלקטואלית והמנטלית.
אבל מסתבר שזה כן.
אני באמת לא חושבת שאני כזאת מיוחדת.
זה מה שהניע אותי כל חיי- האמונה שאני לא מיוחדת ויש עוד אנשים דומים לי ושאם אחכה מספיק אני אמצא אותם ויהיו לי חברים אמיתיים ואולי גם אהבה.
אבל בפועל מה שקורה זה שאני מזדקנת, מחליפה סביבות לכאורה, אבל בפועל אלו אותן גברות בשינוי האדרות. ואז אני נאלצת להתאים את עצמי אליהן, לרדת לרמה שלהן, כי, מה, אני לא יכולה להיות לבד, נכון? לא נכון! זה בדיוק מה שהבחור אמר לי- עדיף להיות לבד מאשר לבד ביחד, בין אם זה בזוגיות לא מתאימה או בחברת אנשים שאין אליהם חיבור. ובינתיים המוח שלי מתנוון ובגלל שאני זקנה הוא גם לא משקם את עצמו מהר כבעבר.
המוח זקוק לגירויים כדי להתפתח ולממש את מלוא הפוטנציאל שגלום ב-10% מתוכו שבהם רובנו משתמשים. ולי אין מספיק גירויים. ואני מודה שגם בזמני החופשי כשאני לבד, אני נוטה הרבה פעמים לברוח אל הג'אנק פוד בדמות סרטוני האיפור והדרמה שאני צופה בהם ביוטיוב- כי זה האסקפיזם שלי.
גם באינטרנט אני לא מוצאת את האנשים שלי. בקבוצת ההכרויות בפייסבוק שחברה שלי צירפה אותי אליה לפני כמה חודשים אנשים פשוט מביכים ברמת הבנאליות והסחיות שלהם ואני נכנסת איתם לויכוחים בגלל זה בלי סוף. אפילו בקבוצות האלהורים שבהן חשבתי שאמצא בית גיליתי קבוצה שאולי רואה את עצמה כליברלית בתחום מסויים, אבל סופר מקובעת בתחומים אחרים ולא מוכנה לקבל דעות אחרות. וכל שאר הפיד מלא בטמטום ושטחיות וזה עושה לי רע.
כן, מר בחור יקר, זה באמת לא טוב להיות לבד -ביחד,
אבל מה עושים כשאין אפשרות להיות ביחד-ביחד? כשאתה לא מוצא אנשים שדומים לך, שמבינים אותך, שאתה לא צריך להעמיד פנים ליידם?
בגלל זה אני כל כך מקנאת בו. אם הייתם רואים איך הפרופיל שלו בקיופיד כתוב, הייתם מבינים שהוא ממש לא בקטע של להעמיד פנים ולהשתוות למכנה המשותף הנמוך ביותר. כותב בחופשיות על כל מה ששונה בו, כל מה ש"מוזר", לא מתנצל לרגע. כמו שאמר לי אז- "המטרה היא למשוך את האנשים הנכונים, לא את כל האנשים". זו לא הכמות, זו האיכות- ועדיין. אני רגילה להיות פיפל פליזרית.
לא עוד. בתקופה האחרונה אני עוברת איזה שהוא שינוי. נמאס לי שאני זו שצריכה להשתנות בשבילם. שהם ישתנו! למה שאני אנוון את המוח שלי כדי להתאים את עצמי אליהם? כמובן שהתנהגות כזו מייד מעוררת אנטגוניזם. כי אני סנובית, ומתנשאת, ולא זורמת, וחסרת חוש הומור, וכבדה.
אם הם היו יודעים איזה חוש הומור בכלל לא רע יש לי.. רק שהם לעולם לא יבינו אותו. וזה לא כי הוא סופר מתוחכם- זה כי הם סופר לא.
בכל מקרה- זו דעתי על רוב האנשים שאני מכירה. זה לא נחמד. אבל נמאס לי להיות נחמדה רק לשם הנחמדות. וקשה לי. קשה לי להיות לבד-לבד. וקשה לי להיות לבד-ביחד. קשה לי לגור בתוך המוח של עצמי בלי אף אדם יחיד בעולם שאני יכולה לשתף אותו בחופשיות.
השיחה שהייתה לי עכשיו עם המאמנת כושר הייתה פתוחה כמעט כמו שאני כותבת בבלוג. הכי פתוחה שהייתה לי עם מישהו, אולי חוץ מהאקס שלי, שגם היה קצת חסר סבלנות. זה הרגיש טוב להיפתח ככה איתה, אבל זה לא מספיק. היא לא באמת חברה שלי. מעבר לזה, גם אמרתי לה למרות שזה לא מתייחס אליה- מעצבן אותי שרק ברגע שאנשים חושבים שמישהו שהם מכירים עומד לפגוע בעצמו, הם מחליטים להפגין כלפיו אכפתיות.
אכפתיות לא נמדדת במצבי קיצון. איפה אתם בימים הרגילים? איפה המילה הטובה, ההצעה להיפגש, ההודעה המתעניינת? ולא כי אתם צריכים ממני משהו, או סתם שאשמש כצוות הווי ובידור לעת מצוא- איך האכפתיות שלכם באה לידי ביטוי כשלא מדובר במצבים של חיים ומוות?
אז לא מזיז לי שהמוסר שלכם מציק לכם כשאתם חושבים שמישהו שאתם מכירים עומד לפגוע בעצמו ו"לא עשיתם שום דבר" ושעכשיו זו ההזדמנות שלכם להראות לו ש"אכפת לכם". Too little, too late. אני לא אמשיך לחיות בייסורים רק כדי להשקיט את האגו הפגוע שלכם. לא באמת אכפת לכם ממני. אכפת לכם מהרעיון שלי.
זה לא מספיק.
אז כנראה שאני לא אשלח לו הודעה מחר.
מעדיפה להיפגש לנטפליקס אנד צ'יל עם האקס ולא להתמודד עם החיים.
תשפטו אותי כאוות נפשכם.
פולניות נהנות פחות 
תראי, יש במה שכתבת חלקים שאני מתחבר אליהם. גם אני חושב, שרבים מבני האדם הם טיפשים, או מגוחכים, או רעים, או…
בקיצור, בימים אלו אני לא מעריץ גדול של המין האנושי.
אנשים שמצביעים עבור ביבי, רק כי "אבא שלהם הצביע עבור הליכוד" הם יאוש גדול. אנשים שמצביעים עבור הליכוד רק כי הם מזרחיים, שמפלגת העבודה (בגלגוליה הקודמים) דפקה את הוריהם המזרחיים – ומתעלמים מכך שהליכוד כבר שולט משך 40 שנים ודופק אותם לא פחות – הם יאוש תהומי.
ונכון, יש הרבה מטומטמים מסביב.
אבל אין שום חובה להיות נחמדים אליהם. פשוט כך.
אני מבין, את טוענת ש"זה בטבע שלך". שאת מנסה לרָצות אנשים. אבל את לא חייבת, באמת שלא.
והאמת היא שיש שם בחוץ גם כמה שהם לא מטומטמים, או מניאקים, או רעים. יש אנשים כאלו. רק שקשה למצוא אותם.
אבל תראי איזה קטע: מצאת מישהו!
מישהו שהוא כזה: "אם הייתם רואים איך הפרופיל שלו בקיופיד כתוב, הייתם מבינים שהוא ממש לא בקטע של להעמיד פנים ולהשתוות למכנה המשותף הנמוך ביותר. כותב בחופשיות על כל מה ששונה בו, כל מה ש"מוזר", לא מתנצל לרגע. כמו שאמר לי אז- "המטרה היא למשוך את האנשים הנכונים, לא את כל האנשים". זו לא הכמות, זו האיכות".
והוא גם מעוניין בך. וואאו!
אבל את מפחדת.
וואלה? יותר מפחיד להיפגש איתו מאשר לאבד אותו? וואלה?
את יודעת, ביני לבין עצמי חשבתי על הקטע הזה, שהוא מוכן לזיין מישהי במחזור. אני מניח, שלא כל הגברים מתלהבים מהרעיון.
וחשבתי לעצמי "ואם היא מהבחורות האלה, שדווקא חרמניות בזמן המחזור – לא כדאי לה לעשות את זה איתו, כל עוד הוא נמצא באזור?". מנקודת מבט תועלתית בלבד. אולי בני הזוג (או בן הזוג היחיד, מעתה ועד עולם) הבאים שלך יהיו כאלו, שלא מתלהבים מהרעיון?
בהקבלה למחשבה המדממת הזו: לא כדאי לך להיפגש איתו, כל עוד הוא בסביבה, אפילו אם הרומן ייגמר בפרידה?
לפחדים שלך יש מחיר, שאת נאלצת לשלם.
לנטיה שלך לרָצות יש מחיר, שאת נאלצת לשלם.
אני מודע לכך, שאת חולה. באמת. אין היגיון בלשטוח טיעונים הגיוניים בפני מישהו שהוא חולה.
מצד שני, הפוסטים שלך כה בהירים, ברור שמי שכותבת אותם איננה טיפשה.
אגב, אילו חשבתי שמדובר בטיפשה – לא הייתי מגיב. אין בי שום תשוקה להגיב לבנאדם טיפש, אני מנסה לצמצם את המגע עם המטומטמים למינימום ההכרחי.
יחד עם זאת, את עדיין יכולה להחליט החלטות. כמו שאת חושבת, שמותר לך להעדיף את מותך מאשר את חייך – מותר לך גם להחליט החלטות הרבה פחות סופניות: שאת כן הולכת לפגוש אותו שוב. שאת לא מתנחמדת לאנשים, שאין לך רצון להיות נחמדה אליהם. שאת לא משתנה עבורם. שאת מוכנה להיות עם ראש פתוח ולזרום עם החיים – ולא להישאר מקוּבעת. הרי את בעלת דעות מקוּבעות, כמו עניין ה"אל-הורות". אני לא אומר, שאת טועה. אני לא אומר, שאת חייבת להביא ילדים לעולם. אני מנסה לומר, שאולי תחשבי כך: "אני לא רוצה ילדים. אבל אם אמצא את הגבר הנכון והוא ירצה ילדים – אני מוכנה לשקול, אז, את העניין מחדש". כי את לא באמת יודעת, לאן אימהוּת תוביל אותך – לדכאון מתמשך או למציאת סיבה להמשך חייך. הכל ניחושים. כמו הניחוש שלך, שאם לגבר הזה אין פחדים כמו שלך, והוא לא מתקשר, בדיוק כמו שאת לא מתקשרת – סימן שהוא לא מעוניין בך.
מותר לך להחליט, שאת מעדיפה לשלם תגי מחיר אחרים:
להחשב ללא נחמדה – בעיניי אנשים שממילא אינך אוהבת או מעריכה. שממילא לא מבינים את חוש ההומור שלך.
להיפגש עם הבחור – למרות הפחדים. למרות שברון הלב האפשרי. להחליט שאת מעדיפה לפחד יותר מהסיכון לאבד אותו – מאשר מהסיכון שהזוגיות לא תצליח. בס"ה תחליטי להחליף פחד אחד בפחד אחר. עדיין, אף אחד לא יקח ממך את מנת הפחדים שלך…
יאללה, עוד מעט זה כבר מחר. לכי לפגוש אותו!
אהבתיאהבתי
אני אתחיל מהחלק לגבי האלהורות כי זה באמת נקודה שמפריעה לי וחשוב לי להבהיר. "אם אני אמצא את הגבר הנכון והוא ירצה ילדים-אני מוכנה לשקול"?? סירייסלי?? אני אמורה להקריב את האושר שלי בגלל רצון של גבר? הגבר הנכון לא ירצה ילדים. אם הוא רוצה ילדים- הוא לא הגבר הנכון. זה נושא אקוטי ומהותי מדי ומבוסס על אידאולוגיה עמוקה. זו לו גחמה. יש לי המון סיבות למה אני לא רוצה ילדים. ואם במקרה ההזוי שהתחלתי לצאת עם גבר שכן רוצה (דבר שמלכתחילה לא יקרה כי אני שמה את הנושא הזה על השולחן מהתחלה ומסננת בין השאר גם על פיו), אז אני פשוט לא אמשיך לצאת איתו. בטח שלא אקריב את כל השקפת העולם שלי- והחיים שלי- בגלל שזה מה שהוא רוצה. זה דבר נוראי להגיד, שאני אמורה לשנות את הדעה שלי בנושא כל כך הרה גורל ומשנה חיים בגלל גבר.
בכל אופן, נפגשתי איתו.
אהבתיאהבתי
מה שניסיתי לומר הוא בדיוק להיפך:
"אני אמורה להקריב את האושר שלי בגלל רצון של גבר?" – לא, מה שניסיתי לומר הוא, שאת לא יכולה לדעת, למרות השכנוע העמוק שלך, אם ילדים יגזלו ממך את האושר, או יביאו אותו. גם אם יש לך המון סיבות מדוע את לא רוצה ילדים. רציתי לומר, שמותר לך לא להיות מקובעת באופן שבו את מקובעת. גבר שכן רוצה ילדים יכול להיות טריגר טוב לחשיבה מחודשת בנושא. ההנחה הזו, שילדים הם רק משהו שגורם לאומללות, היא רק הנחה שלך – שלא מהווה איזושהי אמת אוניברסלית. אנשים רבים חווים אושר מההורות שלהם. ההנחה שלך, שילדים יגרמו לך לאומללות – היא רק הנחה. עד שלא יהיו לך ילדים בחיים האמיתיים (וכנראה שלא יהיו) – לא תוכלי לדעת אם ההנחה הזו עומדת במבחן המציאות.
אבל, עזבי. לא על זה הדיון, למרות שזה מהותי בעינייך. מותר לך לדבוק באמונתך, מותר לך לדבוק ב"אל-הורות". הכל בסדר. אלו החיים שלך – מותר לך לנהל אותם כרצונך.
אני שמח שנפגשת איתו. יש איזושהי סיבה שבגללה אינני אמור לשמוח?
אהבתיאהבתי
אני מצטערת אם יצאתי תוקפנית. זה לא היה יום כל כך טוב ואני מרגישה רעאבל זה לא היה אמור לצאת עליך.
בוא פשוט נסכם את זה בכך שאני מעדיפה להתחרט על כך שלא הבאתי ילדים מאשר על כך שהבאתי. באופציה הזו גם יש פחות נפגעים פוטנציאליים.
שאלת שאלה מעניינת. אני בעצמי לא החלטתי אם עשיתי את ההחלטה הנכונה. גם אמרתי לו את זה. וגם הוא אמר שהוא לא בטוח שעשה את ההחלטה הנכונה בכך שהסכים להיפגש. So there's that.
אני מאמינה שאני אכתוב פוסט יותר מפורט על כל מה שקרה, אבל בגדול.. אפשר לומר שזה לא הלך לכיוון שקיוויתי. אבל שהוא היה ג'נטלמן מושלם (על פי הגדרות הג'נטלמניות הרלוונטיות לסיטואציה) והתנהג למופת. מה שכמובן רק הפך את זה ליותר קשה בשבילי.
אהבתיאהבתי
אז למה שלא תקיפי את עצמך באנשים אחרים? כאלה שכן תרצי להיות בחברתם?
נכון, יש המון אנשים טיפשים בעולם. אין מה לעשות עם זה. אבל זו בחירה שלך במי להיות מוקפת
וכן, נכון, ככל שמתבגרים זה הופך לקשה יותר למצוא מעגלים חברתיים חדשים, אבל זה אפשרי. לא קל אבל אפשרי.
ואני גם בטוחה שיש לך אנשים בחייך שבאמת אכפת להם ממך. את אולי לא תמיד רואה את זה
ותפסיקי להיות מונעת על ידי פחד. החיים מפחידים. כל החלטה רצינית היא מלחיצה ומפחידה כי יש לה השכלות. זה מה יש. ואנחנו נפגעים בחיים. כולנו. חלקנו יותר וחלקנו פחות אבל אם עושים בחירות חכמות אז אפשר לצמצם חלק מהפגיעות אבל לא את כולן.
אז מה עשית בסוף?
אהבתיאהבתי
אם זה היה כזה פשוט..
יש דברים שאנחנו עושים "כי צריך". "צריך" להתפרנס. בכל מחיר. עד שמצאתי את העבודה המסריחה הנוכחית שלי ישבתי בבית 7 חודשים בערך. עם התואר המיותר שלי וחוסר ההכשרה שלי בתחומים פופולריים במשק, לא נשארו לי הרבה אופציות ונלאצתי להתפשר על המקום היחיד שהסכים לקבל אותי. אז עכשיו אני צריכה להתמודד עם טמטום ובורות כל יום. אז מה? לשבור את הכלים ולהגיד "על הזין שלי עבודה, הבריאות הנפשית שלי יותר חשובה"? זה נחמד כאידיאל, אבל זה לא ממש פרקטי. אז עכשיו אני עושה איזה ניסיון קלוש לקראת שינוי סביבה תעסוקתית. אני עומדת לסיים את הקורס QA שלי עוד חודש, ואז להתחיל סטאז' בחברת הייטק ובתקווה להתקדם למקום טוב יותר. אבל אף אחד לא מבטיח לי שהסביבה האנושית בהכרח תהיה טובה יותר, למרות שפוטנציאלית הסיכוי ריאלי. אבל אם לא, אין לי יותר מדי מה לעשות עם זה. לא תמיד יש פריווילגיה להקיף את עצמנו באנשים שדומים לנו. לפעמים שיקולים אחרים מכריעים את הכף. אבל יש לזה מחיר.
אני לא חושבת שיש אנשים בחיי שבאמת אכפת להם ממני. לא בשוטף.
אז , הנה, לא נכנעתי לפחד. שלחתי לו הודעה ונפגשתי איתו. ועד עכשיו אני לא יודעת אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה.
אהבתיאהבתי