טוב.

אז כבר שבוע שאני דוחה את הכתיבה של הפוסט הזה.

כי אני גם לא ממש יודעת מה לכתוב.

רק שיש המון רגשות,

ובראשם ייאוש וחידלון,

והמון המון פחד.

איבדתי את הרצון. את החשק. את הקצת שהיה.

יום חמישי שעבר היה היום האחרון שלי בעבודה. התקבלתי לסטאז' חצי-קלאץ' אבל ידעתי שאני לא מסוגלת להתחיל אותו ישר, אז שיקרתי שאני צריכה לתת עוד שבוע מראש בעבודה, ולקחתי שבוע חופש בבית, כשאני אמורה להתחיל את הסטאז' ביום ראשון הקרוב.

התכנון היה להיות אחראית.

לפתוח לפטופ, ולשבת כל יום על הקורס אוטומציה הדיגיטלי.

אז בסופ"ש אמרתי, "יאללה, סופ"ש. ננוח קצת ונתחיל פרש ביום ראשון".

בפועל אנחנו ביום חמישי ומכל השבוע למדתי יום אחד רק שיעור אחד.

ומה שאר הזמן, תשאלו?

לישון. רק לישון. כמעט כל היום. מכריחה את עצמי לקום לאיזה שעתיים כדי לאכול איזה משהו- ושוב לכרית.

איזה ללמוד, איזה. איזה לחיות, איזה.

מהסטאז' אני פוחדת פחד מוות. ובכלל, מכל ההסבת קריירה הזאת. אני משקשקת. לא רוצה. מתחרטת. בא לי להגיד שאני "רוצה הבייתה", אבל אני כבר לא יודעת מה זה ה"הבייתה" הזה. אין שום מקום שאני מרגישה בו בנוח. שאני רגועה בו.

אני היסטרית.

אני חרדה.

ואני לא רוצה לסבול יותר.

יצא שלפני איזה שבועיים, בעקבות שיחה עם מישהו, עברתי על פוסטים שלי מלפני כשנה.

התקופה של ה"דייטים". של ההידרדרות.

בהתחלה זה היה מעניין, אפילו די פוקח עיניים, לקרוא על איך חוויתי סיטואציות מסויימות אז, מהפרספקטיבה של היום.

במיוחד בלט אותו "דייט" ראשון עם הבחור ההוא, בפוסט שלא יכולתי לבחור לו כותרת אירונית יותר- "גברים ששונאים נשים והנשים שאוהבות אותם".

כמה ניסיתי לשכנע אתכם- ואת עצמי- שאני לא רוצה אותו בכלל. להפך- אני רק נתתי לו חוויה מינית סוערת כדי שהוא יתרסק כשאני אגיד לו ביי. ואז הוא נעלם לכמה שבועות- וכל הפאסון שלי נשר. ובתגובות לפוסט אני מתעקשת- "לא, סתם לא מבינה איך הוא נעלם, הרי הייתי בול מה שהוא רצה," שלאט לאט הפך ל"אני רק מקווה שאם הוא יחזור, אני אוכל להגיד לו ביי". מזהים פה דפוס מסויים? רק שהיום אני אפילו לא מתאמצת לשדר פאסון יותר- מודה- שאני רוצה אותו, שהוא רק צריך לנקוש באצבעות ואני שם, שלא משנה מה יעשה- ולא משנה מה כבר עשה- כולל החוויה המלחיצה שנתנה לי וייבים של אונס מפגישתנו האחרונה- אני עדיין רוצה אותו. למזלי, הוא לא רוצה אותי ואני כנראה לא אשמע ממנו בחיים שוב. למזלי, עדיין נותרה בי טיפת אגו שמונעת ממני לשלוח לו הודעה בעצמי.

אבל חוץ ממנו, היו שם עוד דברים. עוד דייטים, עוד שברונות, עוד סיטואציות מיניות שנויות במחלוקת.

והיו תגובות. שמפוסט לפוסט הלכו והפכו חריפות יותר.

בהתחלה עוד הייתם עדינים. ריחמתם עליי. זכרתם לי חסד נעורים מפעם, אז חוץ מלצקצק קצת ולהשיא עצות, לא הייתה יותר מדי אגרסיביות.

אבל אחרי עוד פוסט

ועוד פוסט

ועוד דייט

ועוד טעות שלעולם חוזרת-

כבר נמאס לחלקכם.

יש מישהי אחת, שאני בספק אם עדיין קוראת אצלי היום, שממש נכנסה בי. ברמה שבקריאה רטרואקטיבית אני תוהה אם באמת אפשר לשייך את זה ל-tough love. אני לא מאשימה אתכם שהמעללים שלי הוציאו מכם רגשות, ושבין הרגשות האלו היה גם כעס. זה מכעיס. וזה גם מעצבן. ותחשבו שאני צריכה לחיות עם האופי שמעורר רגשות כאלו כל יום.

אבל באיזה שהוא מקום אני תוהה מה המטרה פה. מה מנסים להשיג בכך שמשפילים ומעליבים אותי.

להגיד לי דברים כמו "לא ברור למה את מתנשאת על אנשים מהעבודה שלך, את נשמעת הרבה יותר בלתי נסבלת מהם,"- בעוד שהם נכונים ואני הראשונה שתסכים איתם- לא ברור מה הם משיגים חוץ מלדחוף לי את הסכין ליד.

בואו אני אסביר את זה ככה-

אני אתאבד בכל מקרה. בין אם ינסו למנוע ממני או לא, בין אם יסכימו עם הדעות שלי לגבי עצמי והחיים שלי או לא.

אני לא מצפה מאף אחד שיהיה השומר שלי וגם לא שתלטפו לי את האגו.

אבל מכאן ועד להגיד "וואלה, את צודקת בכל מה שאת חושבת על עצמך, את חרא בנאדם, באמת עדיף לכולנו בלעדייך," זה חוסר אחריות לכל הפחות. ושוב- לא כי זה לא נכון, כאמור- אני מסכימה לחלוטין עם הסנטימנט- אבל לא עם הצורך להגיד לי אותו.

אם אתם מנסים לדחוף אותי מעבר לקצה- אתם לא צריכים להתאמץ כל כך- אני שם. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שכל כך בטוחים בכך שהמוות יהיה יותר טוב בשבילם ושהם אפסים כמוני.

כשהיא הגיבה לי בצורה הזאת, לפני שנה, הייתי במקום אחר. זה עוד משהו שנורא בלט לי מקריאה בפוסטים האלו- איך שאחרי כל דייט כושל, כל חוייה מטלטלת- אני סיכמתי ב"ממשיכים הלאה". סמי-אונס? ממשיכים הלאה! סקס נצלני אלים? ממשיכים הלאה! פסיכופת שצורח עליי בטלפון שאיך אני מעזה לצאת להפסקת צהריים ולא לדבר איתו כשאפילו לא נפגשנו עדיין? ממשיכים הלאה כבר לדייט חדש למחרת!

ואני קוראת ולא מבינה. איך. ולמה. ומאיפה הכוחות- ובראשם כח הרצון, והאמונה, והפאקינג אופטימיות??

שום דבר מזה הוא לא מנת חלקי היום.

אבל אז, הייתי בנאדם אחר. ולמרות שדבקתי בעמדתי שיש לי בעיה עם עימותים ועם להגיד לא- הייתי מוכנה לנסות לפתור אותה. רציתי לעבוד על עצמי. ובגלל זה כשהיא הטיחה בי שלל האשמות- נכונות לחלוטין- בתגובות- במקום להיעלב ולהישבר, אמרתי לה- נכון. את צודקת בכל מילה. אני דפוקה והרוסה. אבל אני רוצה לתקן. והיא בתגובה השיבה- "אני מאמינה שאת יכולה".

אבל זה היה לפני שנה.

ועכשיו, כשאני קוראת את התגובות שלה, בא לי להגיב בצורה אחרת.

נכון. את צודקת בכל מילה. אני דפוקה והרוסה. ואין לי תקנה. וזו הסיבה המרכזית שבגללה אני לא רוצה להיות פה יותר. אין לי רצון ואין לי מוטיבציה לתקן- גם אם תיאורטית אפשר. ובלי מוטיבציה אי אפשר לעשות כלום. אומרים כל הזמן שהצעד הראשון לטיפול בבעיה הוא להודות שהיא קיימת, אבל אף אחד לא מדבר על זה שצריך גם לרצות לטפל בה. אני מודעת לרוב הבעיות שלי- גם לכאלו שאתם לא מודעים אליהן. אז מה? אני לא רוצה להתאמץ. לא רוצה לנסות. לא רוצה לעבוד ולא רוצה להילחם. אני רוצה לוותר. להגיד- "זו אני, אני לא אוהבת אותי, אני נפטרת ממני".

אז לך אני אומרת- את צודקת. הדברים שאמרת נצרבו לי בראש כי הם מדוייקים. אני לא איכותית, וכמו שניסחת את זה- "אנגלית ויכולת ורבלית וידע כללי והתעניינות בספרות ובשירה לא הופכים אותך לאיכותית". נכון. יש לך יכולת הבחנה מופלאה. הבנת דברים שרק אנשים שמכירים אותי במציאות גילו.

וזה עוד משהו.

אנשים נעלמים מהחיים שלי. לא מעוניינים בקשר איתי יותר. פעם היה לי איזה ערך מוסף לתת להם. היום כבר אין כלום. רק אישיות מעצבנת, תבוסתנית, בלתי נסבלת ולאף אחד כבר אין כוח אליי.

אז לסיכום

אני לבד

אני שנואה

אני חסרת מוטיבציה לשנות את מה שרע בי

אני אמורה להתחיל לעבוד בתחום מקצועי חדש ביום ראשון ואני רוצה לבטל את זה.

אני פוחדת מהצל של עצמי

אני לא מעוניינת יותר לנסות רק בשביל להתאכזב שוב

בשום תחום.

תודה לכם שהנחתם את הסכין בידי.

אני הולכת להשתמש בו.

מודעות פרסומת

דברים הם לא מה שהם נראים.

הצלחה היא לא הצלחה

אהבה היא לא אהבה.

אני לא שווה כלום.

ביום רביעי התקשרו אליי מחברת כוח האדם שדרכה אני מועסקת במקום העבודה שלי, והודיעו לי שחוזה ההעסקה שלי מולם מסתיים בעוד חודש, ושמקום העבודה שלי החליט שהם לא מעוניינים להמשיך איתי את החוזה. שזה צורה מכובסת להגיד שמפטרים אותי. אבל לא באמת. כי כשמפטרים, אז מגיעים לעובד פיצויים, וזה לא המצב כאן. המנהלת אישרה את המידע, וכששאלתי למה, מלמלה משהו על "שיקולים פנימיים".

הסיבה ברורה. זו לא אני, זו הטיפשות שלי. הטיפשות שלי היא דבר נפלא- אין לה סוף. והיא מודעת לעצמה. אבל, כפי שכבר הסברתי בעבר בבלוג מישרא- אני אוהבת להיות דמות טרגית- ולכן מחמירה את מצבי במודע, ולו רק כדי שיהיה לאנשים על מה לדבר.

בהתחלה עוד הייתי חכמה. לא דיברתי על הקורס בעבודה. הצלחתי לתזמן יציאות נחפזות כדי להספיק להגיע לקורס כל יום שלישי, בלי לדווח לאף אחד מה פשר הדחיפות.

אבל אז היא הגיעה. עובדת חדשה וצעירה, שסיפרה שהיא לומדת תכנות. ואני התלהבתי. סוף סוף מישהי שאני יכולה לשתף אותה בעולם התוכן הזה. ואם היא מרגישה בנוח לספר לכולן שהיא לומדת, אז למה שאני לא?

ההבדל הוא, שבניגוד אליי, היא לא דיברה בפתיחות על כוונותיה לחפש עבודה בתחום ברגע שתסיים את הלימודים. כל זה, כשראש הצוות שלי יושבת איתנו בחדר.

אז, כן. אני האשמה היחידה. כי למה שיהפכו אותי לעובדת חברה כשהצהרתי בריש גלי שאני מתכוונת לעזוב?

אבל

היי

הכל בסדר,

יש סטאז'-בתנאי-עבדות,

לא?

לא.

ביום חמישי התקבלה עוד בשורה.

לא עברתי את הריאיון לסטאז'.

כמה גרועה אני צריכה להיות כדי שלא יקבלו אותי לעבודה ללא תשלום??

כן.

העיקר 93 במבחן הראשון

ו-95 במבחן המסכם.

העיקר המלצה אישית מהמדריכה שלי.

הכל חרטא.

מילא אם הייתי מרגישה שהלך לי רע. שלא הייתי במיטבי. אבל באמת שנתתי את המקסימום. ואני בדרך כלל קולעת בדברים כאלה. אני כמעט תמיד תותחית בריאיונות עבודה, ובפעמים המועטות מאוד שאני לא- אני מודעת לכך עוד לפני שמבשרים לי שלא התקבלתי- אבל זה רק מלמד שנכנסתי לתחום חדש. ופה, אני לא מספיק טובה.

אני מרגישה מרומה.

גם בריאיון שאלו אותי על מערכות שלא הכרתי, כי לא למדנו אותן בקורס, והבנתי, שזה לא משנה אם זו אשמתי או לא אשמתי שאני לא מכירה אותן- את המעסיק הפוטנציאלי זה לא מעניין.

לא מעניין אותו שהקורס שטחי, והתעסק רק בווב ומובייל- שעכשיו אני למדה שמהווים רק חלק קטן ונישתי בעולם ה-QA, לא מעניין אותו שהמדריכים מעודדים הקטנת ראש וחרדים מאנשים כמוני ששואלים שאלות עומק ובאמת מתעניינים בהבנת תהליכים- ולא יודעים או רוצים לענות עליהן, לא מעניין אותו שהם מעדיפים תלמידים שמעוניינים רק בקבלת תעודה- ולא משנה בכלל אם יהיה כתוב בה "עבר קורס QA" או "סיים קורס QA בהצלחה"- הוא רוצה, ובצדק, עובד שיידע את העבודה על בורייה ושלא יהיה צורך ללמד אותו דברים בסיסיים מ-א' עד ת'.

אה. וניסיון. כן. כמה מידעים סותרים שמעתי בחודשים הראשונים על הצורך והאי-צורך בניסיון בעבודה כאיש QA. אנשים שלעגו לי- "מי בכלל לומד QA? אין מה ללמוד בזה! פשוט תשלחי קורות חיים. לא צריך הכשרה, לא צריך ניסיון- קוף יכול לעשות את זה!"

כמה זלזול במקצוע, כשאני רואה אנשים שלומדים איתי בקורס, ומתקשים בבסיס של הבסיס, נכשלים במועד א' וגם במועד ב', שואלים שאלות שמפלצת הספגטי תסלח לי.. ושוב- אני ממש לא חושבת שאני חכמה- אבל עובדתית, לא, לא כל אחד יכול, וכן, כן צריך איזו הכשרה.

"סבבה, אז עשית את הקורס, ואפילו הצטיינת בו- תשלחי קורות חיים! למה את צריכה את הסטאז' עושק הזה? את תמצאי עבודה תוך שניה!"

טוב, אז עכשיו אין לי את הסטאז' עושק הזה. אני לא ראויה לו. נכנסת לאתרים. מחפשת משרות.

לא צריך ניסיון אמרתם, אה?

במקרה הטוב צריך ניסיון של שנה, וגם כאלו משרות מצאתי רק שתיים. רובם ככולם דורשים שנתיים-שלוש במינימום- כן, כן, למשרות Junior QA, ולי אין אפילו חודש עלוב של סטאז'. ולו רק הניסיון היה הבעיה, אולי עוד הייתי מצליחה להתגבר עליה ולשכנע אותם לתת לי צ'אנס עם כריזמה מתפרצת ושליטה מופלאה ברזי העבודה- אבל בדרישות מופיעות גם מערכות שלא למדנו, כלים שלא עבדנו עליהם, שפות תכנות שממני והלאה.

אז.

שלחתי למדריכה הודעה שלא עברתי את הריאיון, ואיך ממשיכים. חצי יום היא לא הגיבה בכלל. כשהגיבה בסוף, הפנתה אותי להוא, שאחראי על השיבוץ לסטאז'. שאלתי אותו, והוא אמר שינסו למצוא לי סטאז' אחר. בטח מת מצחוק מהבעייתית הזאת, שעשתה שריר כי הסטאז' לא בתשלום, ובסוף לא התקבלה אליו בכלל.

בינתיים שלחתי קורות חיים לכמה מקומות עם דרישות בשמיים. אבל מה הטעם.

הכל אבוד.

תמיד אני צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלי. הם אף פעם לא טועים. אנשים מנסים לבלבל אותי- אבל אני יודעת לזהות את המציאות.

ידעתי לא להתלהב מההצלחה שלי בקורס. ידעתי שהיא לא אומרת כלום. שם הייתי דג גדול בבריכה קטנה- בעולם האמיתי אני סרדין באוקיינוס. לא חוכמה להיות ראש לשועלים. אתם צוחקים עליי. אומרים שאני חושבת שאני מיוחדת, שאני מתנשאת. אתם לא מבינים שזה בדיוק ההפך. אני יודעת כמה שאני לא חכמה. וההישארות בסביבה לא חכמה מנוונת אותי, גורמת לי להישאר כזו. אני מחפשת אתגר אינטלקטואלי, אני מחפשת להצליח בין חזקים- בין אנשים כמה רמות מעליי- ולא חסרים כאלו. אני יודעת שזה שאני מצליחה בין האנשים שנמצאים בסביבה שלי, לא מעיד על שום גדולה שלי, שום ייחוד. זה הדבר הכי גרוע- כי זה מה שמשמר בינוניות.

והנה. נזרקתי לעולם האמיתי. ושם, להיותי ראש לשועלים אין שום ערך. יש עוד אלף כמוני- וחשוב מכך- אלף טובים ממני.

אנשים אומרים לי שאני פסימית. רואה רק את השלילי, חושבת כל הזמן על הכישלון, "לא מעריכה את עצמי כראוי". לא. אני לא פסימית. אני ריאליסטית. ואני הכי מעריכה את עצמי כראוי, כי אני יודעת בדיוק מה אני שווה- לטוב ולרע. נמאס לי כבר להקשיב לאנשים שחושבים שחנופה פותרת מציאות. נמאס לי להסתכל על המציאות דרך משקפיים ורודים. נמאס לי לטאטא את המציאות מתחת לשטיח.

זה נכון לגבי היכולת שלי להצליח ב-QA

וזה נכון לגבי כל תפיסת העולם שלי ביחס לחיים ולעצמי.

אני רואה שחורות

כי הכל שחור.

ויותר אני לא אפול בפח הזה, של לתת עוד צ'אנס.

מישהו אמר לי, שאם הייתי באמת רוצה להתאבד, הייתי מתאבדת כבר, אבל במקום אני רק מוצאת עוד ועוד דרכים לנסות לשפר את חיי.

זה נכון מאוד.

וזה ייגמר עכשיו.

אין טעם לנסות לשפר משהו שלא ניתן לשיפור.

כל פעם אני מנסה וכל פעם נכשלת, וכל פעם לא מפנימה את המסר.

"לא הבנת? קבלי עוד כאפה".

זהו. הבנתי. לא מנסה יותר.

לא מקווה יותר.

לא חיה יותר על אדים של אופטימיות.

לא חיה יותר.

כתבתי פוסט מקדים בשבוע שעבר. כשבאתי ללחוץ על כפתור ה"שמור", האצבע כנראה החליקה לכפתור אחר (שלא ברור לי מהו כי אני לא רואה אף כפתור בסביבה שהוביל לתוצאה שקיבלתי), הקטע שכתבתי נמחק, ולא היה ניתן לשחזר אותו.התייאשתי עד מאוד, ולא חזרתי לכתוב.הקטע שכתבתי היה טוב, לטעמי, ובעיקר חשוב.אבל- ייתכן שגם כבד מדי. לא שזה אכפת לי, אבל אולי אם הוא היה מתפרסם, לא הייתי יכולה לחזור אחורה ולספר את המשך הקורות עם הבחור.שגם ככה לא הכי בא לי לעשות.אבל אני חייבת.כי אני חושבת על זה כל הזמן.כי השבוע שעברתי אחרי זה היה נוראי.כי אני לא יודעת איך להמשיך הלאה.כי אני לא רוצה להמשיך הלאה.כתבתי בפוסט שלא שרד על זה שאני ישנה כל סופ"ש- כמעט כל הסופ"ש. גם עכשיו רציתי לחזור לישון, וזה אחרי שקמתי היום ברבע לאחת בצהריים (בזמן כתיבת שורות אלו השעה היא 15:00). השינה היא בריחתו של האדם הדכאוני. ושוב, הסלידה שיש לי מהמושג הזה- "דיכאון"- להפוך תפיסת עולם לגיטימית למחלה שצריך לרפא. איפה הסובלנות פה? אבל, בהיעדר הגדרה אחרת שמובנת על ידי הקונצנזוס- נגיד שאני "בדיכאון". אז הסימפטום הזה של השינה. הרי ברור שזו בריחה, למרות שזה כבר לא ה-Paradise שהקעקוע- ותפיסת העולם- שלי מייצגים. יש לי חלומות מוזרים, לא בהכרח רעים, אבל אני יוצאת מהם בהרגשה לא נעימה. מצד שני, אני מעדיפה להישאר בהם מאשר לחזור למציאות. אני lucid dreamer, גיליתי את זה לפני כמה שנים עם האקס שלי. אני מודעת במהלך החלום לכך שאני חולמת- ולא מתעוררת בגלל זה. מצליחה להישאר בחלום ולחוות אותו במלואו- למרות שאני יודעת שהוא לא אמיתי. בעיניי זה סוג של מנגנון הישרדותי. אני יודעת שהחלום הוא מקום בטוח יותר בעבורי מאשר המציאות- ובוחרת במודע להישאר בו. כאמור- השיר של "מופע הארנבות"- "אחלום לנצח"- שהוא ללא ספק שיר על התאבדות- מתאר במדוייק את פסגת השאיפות שלי. This could be paradise. החיים בלתי נסבלים.אבל אלו לא החיים.זו אני שבלתי נסבלת.ואיכשהו בחלום מתאפשר לי להיות קצת שונה.לא לגמרי, מן הסתם, זה עדיין המוח הבלתי נסבל שלי שהוגה אותו,אבל יוצאים צדדים שלא יכולים לצאת במציאות- וחשוב מכך- מתאפשר להם לצאת כי ה"תגובות" של הדמויות בחלום שונות מאלו של האנשים במציאות. וזו כל התורה. יכול להיות, אפילו די בטוח, שהיה לי יותר קל לחיות עם הבלתי נסבלות של עצמי, אם לא היה האלמנט של חוסר הקבלה של הסביבה. אני מתה מפחד ממה שחושבים עליי. האינטרוורטית הכי מושפעת חברתית אוור. בשנים האחרונים אימצתי את גישת "על הזין שלי", כנדבך אחרון לויתור הכללי, ואני באמת מרשה לעצמי להיות יותר אני בלי שיהיה אכפת לי מההשלכות. זה לא כזה "העצמה" ו"ללכת עם האמת שלי" כמו שזה נשמע- זה פשוט כי אני מוותרת על עצמי, אז כבר לא אכפת לי לשרוף כמה גשרים בדרך. ועדיין, בתוך תוכי אני פוסית קטנה שפוחדת מהצל של עצמה, וכולם יודעים את זה, וגם לגישת ה"על הזין שלי" יש גבולות. אז לישון. ולחלום. אבל גם סתם לישון זה בסדר. העיקר לברוח מהחרא הזה.
עושה רושם שגם הפוסט הזה לא יהיה עליו.אני לא חובבת פוסטים תמציתיים וסיכומיים בראשי פרקים, אתם הרי מכירים אותי, אני חפראווי-גירל, ובאמת שרציתי לתת לסופ"ש ההוא שהייתי אצלו- כי, כן, שלחתי לו הודעה בסוף, וכן, נפגשנו- את כל המשקל והיחס שבאמת מגיע לו, לדעתי. אבל הזיכרון, יקיריי, הזיכרון. אלצהיימר נעורים זה לא צחוק. אני כבר שנים מתלוצצת על בעיות הזיכרון שלי, אבל בשיא הרצינות- אני לא אתפלא אם באמת יש פה בעיה רפואית. כמו ההוא ב"ממנטו" אני מנסה לארגן כל מני שיטות ואימונים כדי לא לשכוח- הקעקועים שלי לא חלק מזה, though- וזה עובד איכשהו כי אני עדיין מסוגלת לתפקד וללמוד וזה- אבל בשוטף אני מרגישה את ההשפעה. עבר בערך חודש- והרבה אני לא זוכרת. כמובן שאני זוכרת את, מה שנקרא, "הדברים החשובים", אבל הדברים החשובים לבדם לא מעבירים תמונה מלאה. ולי חשובות תמונות מלאות. כי אחרת יש חוסר צדק בשיפוט- במיוחד כשמעורבים אנשים אחרחם בסיפור. גם ככה זה לא אובייקטיבי כי אתם מקבלים רק את הצד שלי. אז לפחות להשתדל להביא כמה שיותר פרטים כדי לאפשר שיפוט יותר מבוסס.אבל אני לא זוכרת הכל, וזה מבאס אותי כי..לא יודעת.כי עכשיו כבר לא בא לי לכתוב על זה בכלל בגלל זה.אתם כבר בטח מבינים שזה לא נגמר בטוב. ושלא יהיה המשך.אבל זה גם לא היה נורא.היו חלקים שלדעתי אולי לא תאהבו,אבל בשורה התחתונה- אני יודעת שעם כמה שדברים השתנו מבחינתי בהקשר אליו- אם הוא יציע לי להיפגש שוב, אני אבוא בלי להסס.לא שאני רואה את זה קורה- אבל, אין אף אחד אחר שמשתווה. עדיין, וספק שיהיה. וזה עצוב. כי באמת שהבנתי כמה שקשר כזה, עם מישהו כזה, שמזיין כל יום מישהי אחרת ומדבר על זה בחופשיות איתי, זה לא בשבילי. רציתי שזה יהיה בשבילי, שאני אהיה חזקה מספיק, כדי שלפחות אוכל ליהנות מחברתו. כל כך כיף לי לשבת איתו בסלון שלו, לשתות ולעשן, ולדבר. לא נראה לי שהוא מבין עד כמה. ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אני יותר חופשייה, ויותר נפתחת, ויותר שנונה ומשעשעת, ויותר מראה לו את עצמי. והוא לא מלחיץ, ולא ממהר לשום מקום, ואנחנו יכולים לשבת ככה אפילו שעה ושעתיים בלי בכלל להתנשק- אבל תמיד יהיה לזה סוף והוא יזמין למיטה או לאמבטיה, ואני אסתיר אנחה של אכזבה, כי אני רוצה את המוח שלו- לא את הזין שלו- אבל הוא רוצה רק את הכוס שלי. אה, ואת הציצים, בואו לא נשכח את הציצים- כבודם במקומם מונח. רציתי להיות מסוגלת לאלחש את הקנאה ולהתמודד עם הסיפורים על הבחורות האחרות- בשביל ליהנות מהעומק האינטלקטואלי ומהאכפתיות הלא ברורה מה-well being שלי. ידעתי שזה הכי טוב שאני אוכל לקבל- אכפתיות כזו מאינטלקטואל כזה- אז מה אני מתבכיינת על זה שהוא לא אקסקלוסיבי לי? מסתדרים עם מה שיש. עדיף רגשות בלי זוגיות מאשר זוגיות בלי רגשות.אבלאני בחורה פשוטהמסתבר.ועוד אזכור של האקסית המושלמתאו של "מישהי", כהגדרתו, שהוא עשה איתה פטריות במצעד הגאווהואני לא יכולה לסבול יותר.נחזור שניה לאקסית, או האקסיות. זה לא ברור, כי הוא לא הבהיר אם הוא מתייחס לאותה אחת או לכמה שונות. רק אמר ש"את בדיוק כמו האקסית שלי- איך שאני אמרתי לה שתודיע בעבודה שלה שמעכשיו היא עובדת 4 פעמים בשבוע, והיא אמרה לי שזה לא עובד ככה ולא עושים דברים כאלה, ואמרתי לה 'אז את תעשי' והיא אמרה לי 'לא, אתה לא מבין' ואני אמרתי לה 'כן' ובסוף היא אמרה להם והתחילה לעבוד 4 פעמים בשבוע" או כשדיברנו על הדיכאון והאובדנות שלי- כן, גם לשם הגענו אחרי שהוא כבר הצהיר כמה וכמה פעמים בלי שבכלל העליתי את הנושא שלא יקרה בינינו שום דבר רומנטי וגם לא ניפגש יותר באופן קבוע לסקס (*אולי* פעם ב)- והוא סיפר ש"האקסית שלי עבדה בחברת תרופות, ולא כל דבר אפשר לרפא. יש מחלות, שמוגדרות כמחלות, אבל לא מרפאים אותן, וגם לא צריך. דיכאון זו מחלה, אבל לא בהכרח צריך לרפא אותה. חיים איתה", ואני, במקום לשמוע את התוכן של מה שהוא אמר, רק שמעתי "האקסית שלי עבדה בחברת תרופות" ו"האקסית שלי עבדה בחברה שאפשר להודיע בה ככה סתם שמעכשיו אני עובדת 4 פעמים בשבוע ו-פוף! זה קורה" ונזכרתי איך שכשחזרנו להתכתב אחרי הפגישה הראשונה הראשונה שלנו, שאלתי אותו אם הוא עדיין עם החברה שלו- ההיא שהוא טען כשנפגשנו בהתחלה שהם ב"יחסים פתוחים" וגם ככה לקראת פרידה, והוא טען אז שנפרדו ושהיא קיבלה הצעת עבודה בחו"ל ונסעה לעבוד שם,ותהיתי אם כל האקסיות האלו אחת הן, או שמדובר באוסף של בחורות סופר-איכותיות וסופר-מגניבות, ובכל מקרה- מי אני לעומתן? מטומטמת שעובדת בגיל 30+ בעבודה של פקאצות שהשתחררו לפני דקה מהצבא, ושגם כשסיפרתי לו שאני אוטוטו הולכת לעשות הסבה להייטק, הוא גיחך עליי, "הייטק," צחק, ולא יסף, ואני מייד סתמתי, והחנקתי עוד דמעה שאיימה לפרוץ, כאילו שזה יעזור במשהו, עוד אלף פרצו אחריה מסיבות אחרות.לא כולנו יכולים להיות אמנים בעלי מוסר גבוה שהולכים עד הסוף עם האמת האינטלקטואלית שלהם גם במחיר של קורי עכביש בכיסים כמותו (ואני עדיין לא אגיד מה הוא עושה), אבל לפחות לפי הטפטופים שהוא מספר על האקסית/יות שלו, היא/הן יודעת/ות לעבוד בדברים שגם מכניסים כסף, וגם שומרים על יוקרה אינטלקאטואלית ויצירתית בעיניו. ואז היה לי ברור למה אני לא, למרות שחשבתי שאני הכי כן.כאילו, אני לא גאונה, ולא בעלת הידע הכי עשיר- אבל חשבתי שלפחות הדעות שלי, כמו שלו, יחסית פורצות דרך, ושאני מסוגלת להכיל בו את מה שרוב הנשים אולי לא היו מסוגלות. והנה, מסתבר, שהיו אחרות שלא רק יכלו להכיל, אלא גם היו איכותיות ומצליחות, והכי חשוב- הצליחו לגרום לו להתחייב אליהן. היה בהן משהו, שבי אין, וגרם לו לרצות להיות איתן ורק איתן.
אז יצאתי מהמפגש הזה בהרגשה יותר נחותה מזו שנכנסתי בה אליו. הרגשתי לא ראויה לו, ולא ראויה בכלל. וזה לא רק הקטע עם האקסיות.ביום שישי אחרי התחלה מהממת בסלון, שסימנה כיוון טוב, זרמנו לאמבטיה.והוא הכין אותה מושלמת. מתה על ההשקעה שלו. אור נרות, ומוזיקה סקסית, למות. RnB שווה כזה, לפנים, מדליק ומזמין. לגמרי הכניס אותי למוד. נכנסתי למים לפניו, והרגשתי הכי סקסית אוור. כמו בת ים סקסית, השתכשכתי והתפתלתי במים, מתלהבת מהמבט המהופנט שלו. ואז"איזו מוזיקה את אוהבת?"שאלה תמימה, אפילו בנאלית כשהיא נשאלת בקונסטלציות אחרות ועל ידי אנשים אחרים,אבל פה הייתה לה משמעות מיוחדת.טובלת מולך בחורה עירומה שאתה עומד לזייןואתה שואל אותה איזו מוזיקה היא אוהבת.הלב שלי החסיר פעימה. אז הלכתי על התשובה הקבועה שליכי מי אם לא הוא יבין?"אני לא אוהבת זמרים או להקות.." התחלתי, אבל כבר לא המשכתי. הוא גיחך.ואני התרסקתי.הייתי עירומהאבל לא הרגשתי כך עד אותו גיחוך."לא משנה," השתנקתי."נו," הוא חייך בחיבה, "תמשיכי"."לא רוצה," עשיתי את החיקוי הכי טוב שלי של בת 4, שרק תרם לתדמית שכבר יצרתי לעצמי בעיניו עם התשובה לשאלתו. הוא נאנח, "נו," אמר, "אני מבקש".ואני מתעקשת, על פארש, כמו מטומטמת, בגלל היעלבות ילדותית שנובעת מחוסר ביטחון. תמיד מול כולם אני אומרת בביטחון את המנטרה- "לא אוהבת זמרים או להקות, גם לא אלבומים- אוהבת שירים. גם לא בהכרח סגנונות ספציפיים, כי שיר טוב יכול לבוא בכמעט כל סגנון, ושיר לא טוב יכול לבוא בכמעט כל סגנון ועל ידי כמעט כל מבצע", יש כל כך הרבה שעומד מאחורי הדיעה הזו שלי, ואני תמיד מוכנה לכל דיבייט בנושא עם רשימה של טיעונים והסברים- והוא, במחי גיחוך, גרם לי להרגיש שכולם טיפשיים ושטחיים ונשמעים כמו פרחה שמשתמשת במילים גבוהות כדי לנסות לשוות לדעות המטופשות שלה נופך של חוכמה. ולמרות שייתכן שזה סתם גיחוך תמים ולא מתנשא כלל- הנזק נעשה. וחרף כל הנסיונות שלו לפייס אותי ולגרום לי לענות על השאלה כפי שרציתי- לא הסכמתי. הרגשתי שככל שהוא ממשיך לנסות לעודד אותי לדבר- אני מתפרקת יותר, ואני לא יכולה לתת לזה לקרות. אז בסוף הוא התייאש, ונכנס למים, ועשינו מה שעשינו, וגם פה היו דברים וגם למחרת, אבל לא בא לי לדבר על זה כרגע כי גם ככה אתם חושבים שהוא חלאת האדם והוא כל כך לא, אז נוותר על זה עכשיו. הנקודה היא, שעכשיו אני מתחרטת. אני ממש כועסת על עצמי שהגבתי ככה. הייתה פה הזדמנות לתת לו להכיר את עצמי, ואת מה שחשוב לי- ואני פספסתי אותה. ואני די בטוחה שאם, נגיד, הייתי אומרת לו שאני אוהבת את Approaching Nirvana, הוא היה עוצר את הפלייליסט ומחפש אותם ושם. וכנראה שהוא לא היה אוהב, אבל זה לא משנה, כי ככה הוא היה מכיר אותיואני רוצה שהוא יכיר אותיואני הרסתי את ההזדמנות הזאת.ובזמן שאני מוצצת לו בתוך האמבטיה אני פתאום שומעת את I belong to you של לני קרביץ, שכבר לפני שנים, לפני שהכרתי את האקס שלי, החלטתי שיהיה חלק מפלייליסט הזיונים שלי (רק שאז קראתי לזה "פלייליסט האהבה" פחח ילדת כאפות), וכל כך התלהבתי שכמעט בכיתי. מה שקורה גם ככה בכל 👏 פאקינג 👏 מפגש שלנו. 
אז יצא שכן סיפרתי קצת ממה שהיה. זה לא הכל, זה ממש על קצה המזלג. כאמור, יש דברים די כבדים שלא התייחסתי אליהם כי חשוב לי כרגע שלא תשפטו מעשים, אלא התנהגויות. אז פה אני יוצאת סותרת את עצמי- כי אתם לא מקבלים את התמונה המלאה. אבל מעשים לפעמים מכתימים את התמונה המלאה. הם לוקחים את כל הפוקוס, ומשכיחים דברים אחרים שלדעתי חשובים יותר. למרות כל מה שקרה, אני משוכנעת שהוא בנאדם טוב. אני משוכנעת שהוא לא מניאק. ואני משוכנעת, שאם הוא היה מוכן, אני הייתי רוצה.אבל.

ביום שלישי הקרוב מסתיים הקורס QA שלי.בשלישי האחרון היה לנו שיעור על שדרוג קורות חיים והכנה לריאיונות עבודה. דיברו איתנו בקטנה על הסטאז'. אף אחד מהתלמידים האחרים לא התעניין כי רובם לא זכאים לסטאז' (רק מי שסיים את הקורס בציון עובר זכאי).ביום רביעי המדריכה שלחה לי הודעה."היי נטע, את יכולה לשלוח לי קורות חיים בהקדם? יש הזדמנות להתלמדות מעשית בחברה ממש טובה והאחראי על השיבוצים הסטאז' ביקש ממני להמליץ על שני תלמידים. המלצתי עלייך למרות שעדיין לא בדקתי את המבחן האחרון שלך".נחמד שמעריכים אותך. כמה שעות של היי והתלהבות. שלחתי את קורות החיים. אתמול, חמישי, הודעה מהאחראי על השיבוצים עם חוזה דיגיטלי של הסטאז' לחתום עליו. קוראת, נתקלת בכמה סעיפים קצת בעייתיים, אבל חותמת. במקביל, שולחת לאחי העו"ד צילום מסך של אחד הסעיפים שמתייחס לכך שהסטאז' לא בתשלום ושאין ביני לבין החברה שבה אעשה אותו יחסי עובד-מעביד בשום מובן. בינתיים מתקשרת אליי בחורה מאותה חברה לקבוע איתי ריאיון לשבוע הבא. אומרת שמדובר ב-8 שעות ביום (ולא רק ערבים כמו שהמדריכה שלי אמרה שקורה בדרך כלל). אני בכל מקרה מתכוונת להתפטר מהעבודה הנוכחית שלי כי צריך לתת מינימום יומיים בשבוע לסטאז' ואין סיכוי שיאשרו לי באופן קבוע לא להגיע יומיים בשבוע לעבודה. אחי מחזיר לי תשובה- החוזה לא חוקי, ומפנה לעמוד באתר "כל זכות" שמתייחס לכך שכל התלמדות מעשית מחוייבת בתשלום.  נפלו פניי. שולחת הודעה לבחור עם צילום המסך. הוא קורא, ולא מגיב דקות ארוכות. אחרי כמה זמן מתקשר. "לא אמרו לך שאצלנו ההתלמדות המעשית לא בתשלום?" "לא, כשנרשמתי לא אמרו את זה וגם בקורס המדריכה לא התייחסה לזה ורק כששאלתי אמרה שלא, אבל הבנתי שזה לא חוקי.." "אצלנו זה ככה כבר 9 שנים. את לא חייבת לעשות התלמדות מעשית אם את לא רוצה, אבל זה דבר שמאוד מוסיף לקורות החיים ואני יכול להגיד לך שהבחור האחרון שעשה סטאז' בחברה הזאת הוחתם לעבוד שם". אמר הרבה בלי להגיד כלום. לא התייחס לטענות על האי חוקיות של החוזה. ובלי קשר- אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לעבוד בחברה הזאת.אחי אמר שיש לי עילה לתביעה ושאני יכולה לצאת עם זה לתקשורת, אבל גם הוסיף- כמו שגם אני חושבת- שעדיף כרגע לא לעשות שום דבר. ללכת לריאיון, להתחיל את הסטאז', אלו 160 שעות ואם אני אגיע למשך שבוע שלם אני אוכל לסיים אותו בחודש. אם בסופו יקבלו אותי לחברה- אני לא אעשה כלום כי בחישובי עלות-תועלת אני ארוויח יותר ממה שלכאורה הפסדתי. אם לא יקבלו אותי- אחי אומר שאני יכולה לתבוע תשלום בדיעבד על שעות העבודה. אני לא בטוחה שאני אעשה את זה בכל מקרה. זה מסוג המקרים שעדיף להיות חכם מאשר צודק. לא בטוחה שבא לי להסתכסך, לא עם המכללה שהמליצה עליי, ולא עם החברה שאעשה בה את הסטאז'. זו חברה שמייצרת מערכות לבתי השקעות, ותראו איזה קטע- אני כרגע פאקינג עובדת בבית השקעות- לא יודעת אם כזה בא לי לעבור למשהו שמתקשר לזה. וזה לא רק זה- מערכות חבצי השקעות בארץ הן, אני מניחה, בעברית, ואני קיוויתי לעבוד בחברה בינלאומית ולכתוב את כל מסמכי הבדיקות שלי באנגלית, כמו שעשיתי בקורס. זה נשמע מפגר, אבל לא יודעת.. בכל מקרה, אם כן יקבלו אותי לעבודה בחברה בסיום הסטאז', אני כנראה אסכים, ומקסימום אעבוד שם שנה רק כדי שכשאחפש אחר כך מקום אחר, הוותק כבר יאפשר לי לבקש שכר גבוה יותר.
בכל מקרה, מצער שיש פה מעורבות של עניינים לא חוקיים. אחי השתמש במושג "סוחרי עבדים" שזה קצת מוגזם בעיניי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש פה עסק קצת מסריח של המכללה שעובדת בשיתוף פעולה עם חברות הייטק, אליהן היא מעבירה סטודנטים שיעבדו בחינם, אני מניחה, תמורת תשלום לכיסה. עכשיו, ברור שמה שיוצא לי מזה זה ריפוד של קורות החיים הכלל לא קשורים להייטק שלי בקצת ניסיון מעשי, והחברה גם מעבירה עליי דו"חות שביעות רצון בכל שבוע- ונכון שיש מבחינתם גם סיכוי שאני איזו פקאצה מושתנת חסרת ניסיון שתעשה יותר נזק מתועלת ושייקח יותר זמן ומשאבים ללמד אותה מה צריך לעשות מהעזרה שהיא תפיק בפועל, אבל עדיין מדובר בעבודה בחינם. הציפייה היא כמובן לא לשכר של עובד עם חוזה בחברה, אבל שכר מינימום לפחות. אם הייתי הולכת על המינימום של היומיים בשבוע, זה היה יכול להתארך לכמה חודשים ללא תשלום.בכל מקרה, אני פוחדת עכשיו שיצרתי לעצמי תדמית של בעייתית ומקשה, ושהם מתחרטים שהם המליצו עליי. ועוד לא קיבלתי את התוצאות של המבחן האחרון שלי.
הנקודה היא, שגם מה שלכאורה היה אמור להתגלות כנקודת האור שלי, שכולם מיקדו אותי עליה- "אבל הקורס! ואת כל כך מצליחה בו! וקריירה בהייטק!" כאילו שקריירה זה משהו שחשוב לי בכלל, אני עושה את זה רק כדי לשנות מעגל אנשים- מתברר כלא בדיוק מה שהוא נראה. גם הרגע ששמחתי שהמליצו עליי- עבר, כי אני ראש לשועלים, ולא לאריות. לא חוכמה להיות הכי טובה במקום שכולם גרועים. ומרגיש לי, שוב, שאין כלום. שגם הכלום ושום דבר הזה שניסיתי להאחז בו- הלימודים, הסבת הקריירה- אמנם אני מצליחה בזה, אבל זה לא בהכרח יוביל לשינוי שקיוויתי לו. וכמובן, שאת מה שאני באמת רוצה, אני לעולם לא אשיג. 

אני במצב לא טוב בכלל.

ואחרי שיחה ארוכה בנושא עם המאמנת כושר שלי, שלא מוכנה לוותר עליי, ורוצה שאני אבוא איתה לפסיכולוגית חדשה שהיא תמצא, לא לפני שהיא תתקשר בעצמה לפסיכיאטרית שלי ו"תפטר" אותה.

אם טיפול קונבנציונאלי לא יעזור, היא רוצה שאחזור לכדורים, ואם הם לא יעזרו- טיפול בזרמים חשמליים.

היא מאיימת לאשפז אותי ולהתקשר לאמא שלי.

אי אפשר לכעוס על אנשים כאלו, וזה מה שמעצבן. הם הרי חושבים שהם מנסים לעזור לך. הכוונה שלהם טובה, ולא מעניינת אותם הדרך לגיהנום.

אבל בפועל, יש פה שתלטנות, וחוסר כבוד לבחירות של אדם לגבי חייו הפרטיים.

לכל אדם יש זכות לחיות

ולכל אדם יש זכות למות.

לא לשבת ולחכות שהיקום יחליט שהגיע זמנו,

אלא לקחת שליטה ולסיים את הייסורים של עצמו.

אני לא צריכה בשביל זה אישור של אף אחד.

לא באמת קרה שום דבר היום.

שום דבר שהיווה טריגר לאסקלציה הזאת.

אבל באיזה שהוא שלב קלטתי שהדדליין שהצבתי לעצמי הוא מחר, ונכנסתי לחרדה מטורפת.

לא הייתי מסוגלת לתפקד. רק ישבתי ובהיתי ובכיתי.

שום סנריו לא טוב. שום סנריו. אם תהיה דחיה, ואם לא, אם תהיה זוגיות ואם לא- הכל מפחיד אותי פחד מוות. או יותר נכון במקרה שלי- פחד חיים. והרי אמרנו שעכשיו אני אמורה להוכיח לו שאני כבר לא מונעת מפחדים- בזמן שרק המחשבה על לשלוח לו הודעה משתקת אותי.

אני לא צריכה תירוצים כשיש פחד אמיתי וטהור וכן. אין מה להתחבא מאחורי הסברים מגומגמים, כשלא רוצים אז לא רוצים.

אבל זה לא רק הוא.

אני לא מתאימה לעולם הזה. אני לא בנאדם טוב. אני שיפוטית מאוד- כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. אני לא ממש מבטאת את זה יותר מדי בבלוג, אבל יש לי סלידה עזה מטמטום. קשה לי איתו, ברמה שהיחשפות אליו גורמת לי סבל נפשי. זה נשמע מתנשא רק אם לא לוקחים בחשבון את זה שאני גם מודעת בהחלט לכך שגם אני מטומטמת. יש היררכיה וספקטרום נרחב לכל הגדרה, ואני בהחלט לא בטופ, אבל אני גם לא חושבת שאני בתחתית. ולצערי, סובבים אותי אנשים שלדעתי נמצאים בתחתית.

ואני לא יכולה לשאת את זה. לא יכולה לשאת את השיחות הבטלות על תוכניות ריאליטי וזמרים מזרחיים ו"דעות פוליטיות" נטולות כל ביסוס והבנה- לא כי הן שונות משלי- אלא כי אין למחזיק בהן רציונאל לבחירתו בהן. נימוקים סטייל "זה מה שאבא שלי אמר לי להצביע". לא יכולה לשאת מחסור בידע כללי, בתרבות הפופ ותרבות בכלל, בשפה תקנית מינימלית, לא יכולה לשאת צרות אופקים, גזענות, אלימות ובוטות, שטחיות, בנאליות.

ואני מוקפת בכל אלו.

כל פאקינג יום בחיי.

אני לא גאונת הדור, וזו בדיוק הסיבה שאני חושבת שזה לא טו מאץ' טו אסק שאני אכיר איזה כמה אנשים שדומים לי ברמה האינטלקטואלית והמנטלית.

אבל מסתבר שזה כן.

אני באמת לא חושבת שאני כזאת מיוחדת.

זה מה שהניע אותי כל חיי- האמונה שאני לא מיוחדת ויש עוד אנשים דומים לי ושאם אחכה מספיק אני אמצא אותם ויהיו לי חברים אמיתיים ואולי גם אהבה.

אבל בפועל מה שקורה זה שאני מזדקנת, מחליפה סביבות לכאורה, אבל בפועל אלו אותן גברות בשינוי האדרות. ואז אני נאלצת להתאים את עצמי אליהן, לרדת לרמה שלהן, כי, מה, אני לא יכולה להיות לבד, נכון? לא נכון! זה בדיוק מה שהבחור אמר לי- עדיף להיות לבד מאשר לבד ביחד, בין אם זה בזוגיות לא מתאימה או בחברת אנשים שאין אליהם חיבור. ובינתיים המוח שלי מתנוון ובגלל שאני זקנה הוא גם לא משקם את עצמו מהר כבעבר.

המוח זקוק לגירויים כדי להתפתח ולממש את מלוא הפוטנציאל שגלום ב-10% מתוכו שבהם רובנו משתמשים. ולי אין מספיק גירויים. ואני מודה שגם בזמני החופשי כשאני לבד, אני נוטה הרבה פעמים לברוח אל הג'אנק פוד בדמות סרטוני האיפור והדרמה שאני צופה בהם ביוטיוב- כי זה האסקפיזם שלי.

גם באינטרנט אני לא מוצאת את האנשים שלי. בקבוצת ההכרויות בפייסבוק שחברה שלי צירפה אותי אליה לפני כמה חודשים אנשים פשוט מביכים ברמת הבנאליות והסחיות שלהם ואני נכנסת איתם לויכוחים בגלל זה בלי סוף. אפילו בקבוצות האלהורים שבהן חשבתי שאמצא בית גיליתי קבוצה שאולי רואה את עצמה כליברלית בתחום מסויים, אבל סופר מקובעת בתחומים אחרים ולא מוכנה לקבל דעות אחרות. וכל שאר הפיד מלא בטמטום ושטחיות וזה עושה לי רע.

כן, מר בחור יקר, זה באמת לא טוב להיות לבד -ביחד,

אבל מה עושים כשאין אפשרות להיות ביחד-ביחד? כשאתה לא מוצא אנשים שדומים לך, שמבינים אותך, שאתה לא צריך להעמיד פנים ליידם?

בגלל זה אני כל כך מקנאת בו. אם הייתם רואים איך הפרופיל שלו בקיופיד כתוב, הייתם מבינים שהוא ממש לא בקטע של להעמיד פנים ולהשתוות למכנה המשותף הנמוך ביותר. כותב בחופשיות על כל מה ששונה בו, כל מה ש"מוזר", לא מתנצל לרגע. כמו שאמר לי אז- "המטרה היא למשוך את האנשים הנכונים, לא את כל האנשים". זו לא הכמות, זו האיכות- ועדיין. אני רגילה להיות פיפל פליזרית.

לא עוד. בתקופה האחרונה אני עוברת איזה שהוא שינוי. נמאס לי שאני זו שצריכה להשתנות בשבילם. שהם ישתנו! למה שאני אנוון את המוח שלי כדי להתאים את עצמי אליהם? כמובן שהתנהגות כזו מייד מעוררת אנטגוניזם. כי אני סנובית, ומתנשאת, ולא זורמת, וחסרת חוש הומור, וכבדה.

אם הם היו יודעים איזה חוש הומור בכלל לא רע יש לי.. רק שהם לעולם לא יבינו אותו. וזה לא כי הוא סופר מתוחכם- זה כי הם סופר לא.

בכל מקרה- זו דעתי על רוב האנשים שאני מכירה. זה לא נחמד. אבל נמאס לי להיות נחמדה רק לשם הנחמדות. וקשה לי. קשה לי להיות לבד-לבד. וקשה לי להיות לבד-ביחד. קשה לי לגור בתוך המוח של עצמי בלי אף אדם יחיד בעולם שאני יכולה לשתף אותו בחופשיות.

השיחה שהייתה לי עכשיו עם המאמנת כושר הייתה פתוחה כמעט כמו שאני כותבת בבלוג. הכי פתוחה שהייתה לי עם מישהו, אולי חוץ מהאקס שלי, שגם היה קצת חסר סבלנות. זה הרגיש טוב להיפתח ככה איתה, אבל זה לא מספיק. היא לא באמת חברה שלי. מעבר לזה, גם אמרתי לה למרות שזה לא מתייחס אליה- מעצבן אותי שרק ברגע שאנשים חושבים שמישהו שהם מכירים עומד לפגוע בעצמו, הם מחליטים להפגין כלפיו אכפתיות.

אכפתיות לא נמדדת במצבי קיצון. איפה אתם בימים הרגילים? איפה המילה הטובה, ההצעה להיפגש, ההודעה המתעניינת? ולא כי אתם צריכים ממני משהו, או סתם שאשמש כצוות הווי ובידור לעת מצוא- איך האכפתיות שלכם באה לידי ביטוי כשלא מדובר במצבים של חיים ומוות?

אז לא מזיז לי שהמוסר שלכם מציק לכם כשאתם חושבים שמישהו שאתם מכירים עומד לפגוע בעצמו ו"לא עשיתם שום דבר" ושעכשיו זו ההזדמנות שלכם להראות לו ש"אכפת לכם". Too little, too late. אני לא אמשיך לחיות בייסורים רק כדי להשקיט את האגו הפגוע שלכם. לא באמת אכפת לכם ממני. אכפת לכם מהרעיון שלי.

זה לא מספיק.

אז כנראה שאני לא אשלח לו הודעה מחר.

מעדיפה להיפגש לנטפליקס אנד צ'יל עם האקס ולא להתמודד עם החיים.

תשפטו אותי כאוות נפשכם.

Note To Self.

ממה אני כל כך פוחדת?

לא יודעת. ואולי כן.

ולמרות השבוע שעברתי

ובפרט יום האתמול הסיוטי

עדיין

רק דבר אחד מעסיק אותי.

לא העבריין שחשפתי בשקר וראה את הפנים שלי ויודע איפה אני גרה (למרות שהשוטרים אמרו שאין לי מה לדאוג ושהוא לא מסוכן)

לא הפירורי וויד שהשוטרים מצאו אצלי במגירה אחרי שעשו לי חיפוש בדירה

רק דבר אחד. רק הוא.

ועדיין. אני פוחדת.

והחלטתי שגם השבוע לא אשלח לו את ההודעה.

התירוץ התורן- אני במחזור. כפי שכבר הבנתם מהפוסט הקודם- זה ממש לא מפריע לו- אפילו די מדליק אותו- אבל לי זה מפריע. לא כל כך מהבחינה שזה מגעיל, אלא כי אני אהיה אוברלי מודעת לעצמי. אני לא ארגיש בנוח לעשות שום תנועה, שום רפלקס טבעי, אני כל הזמן אחשוב על כמה אני מלכלכת את עצמי, ואותו, ואת הסביבה. וזה ההפך ממה שהוא רוצה. הרי כל הקטע הוא, שאני מנסה להוכיח לו שהשתניתי. שאני כבר לא חושבת כל הזמן על האחר, ומנסה להתרכז בהנאה של עצמי. אבל אני מאתגרת את עצמי בסיטואציה שגם אנשים עם הרבה יותר ביטחון ממני לא היו יכולים להתעלם מההשפעה שלה על הסביבה. אלו לא תנאים אופטימליים וזה לא פייר שכך יראה המבחן הראשון שלי.

העניין הוא, שברור לי שזה רק תירוץ.

בסופ"ש הבא אני כבר לא אהיה במחזור, ועדיין אעדיף להיפגש לבינג' סדרות בנטפליקס עם האקס היקר שלי, מאשר לשלוח הודעה אחת הרת גורל. וזה לא קשור לאקס, תנוח דעתכם. זתומרת, זה כן, אבל לא כמו שאתם חושבים. אני מתה על האקס שלי, אבל אנחנו בחיים לא נחזור להיות ביחד. לא הוא ולא אני רוצים בזה. אבל אנחנו חברים טובים, והוא עדיין- בהיעדר תחליף יותר רלוונטי- האדם הכי קרוב אליי. זה לא מוזר כמו שאנשים מנסים לגרום לזה להישמע. זה טבעי. היינו ביחד 10 שנים, חווינו אחד את השניה בצורה הכי אינטימית, מן הראוי שבהיעדר מישהו אחר שיהווה תחליף למימוש האינטימיות הזאת, היא לא תיעלם לחלוטין בינינו. אבל הפוסט הזה הוא לא עליו.

הנקודה היא שהוא הקומפורט זון שלי. בגלל זה אני מעדיפה ללכת אל הנודע איתו מאשר אל הלא נודע עם.. ההוא. אני יודעת שאני צריכה כבר לבחור לו כינוי, אבל אני לא מצליחה למצוא אף כינוי שירגיש לי מתאים.

אני פוחדת ליצור איתו קשר.

פוחדת מכל תשובה שאקבל.

ואולי.. אולי אני תוהה אם אולי בכל זאת כן קיבלתי את ההחלטה הנכונה בכך שניתקתי איתו קשר? לא בגללו- בגללי. כי הלב שלי לא מספיק מפותח עדיין כדי להיות מסוגל להכיל את מה שהוא מציע לי- למרות שהמוח שלי מבין טוב מאוד שזה סוג הקשר האידאלי עבורי.

מישהו פעם אמר לי שאני צריכה מישהו ורבלי כמוני- ואין מישהו יותר ורבלי ממנו- עכשיו אני יודעת. הלוואי שהוא היה קורא את הבלוג שלי. אני מרגישה שהוא היה מרגיש אליי חיבור יותר גדול. אבל כרגע אני מתה מפחד.

מה אם הוא לא ירצה אותי?

מה אם הוא כן ירצה אותי?

כל אפשרות טומנת בחובה מכלול של אפשרויות מפחידות נוספות.

אולי עדיף שאוותר כבר. גם ככה אני שמה את כל הביצים שלי בסל אחד. אם לא הוא, אף אחד אחר לא ישתווה אליו. אף אחד בחיים לא נתקע לי בראש, בלב, כל כך הרבה זמן כמוהו. אפשר היה לחשוב שאחרי אותה פגישה ראשונה שלנו אני רק אשמח להיפטר ממנו, אבל הוא כל הזמן היה תלוי ועומד אצלי כמקור להשוואה אל גברים אחרים. איפה אמצא עוד אינטיליגנציה כזו, יכולת ניסוח והבעה, מחשבה פורצת דרך, בועטת, לא מתנצלת, שילוב של ניגודים?? השילוב של הניגודים היה החותמת גומי מבחינתי. גם אני רואה בעצמי שילוב של ניגודים, ובעוד שאני בטוחה שאני לא היחידה שכזו, לא מצאתי כל חיי מישהו שאני יכולה להגיד שקיימים בו אותם ניגודים כמוני. ואז הוא הגיע. ונכון שזה לא אחד לאחד- אבל זה בדיוק מה שצריך. יש בו את כל הדברים הטובים, המעצימים, המרימים, כל מה שאני שואפת להיות, ורוצה ללמוד, ויש בו גם עולמות קינקיים, שמאתגרים את הדפוסים הנורמטיביים של החברה- אבל ממקום מאוד שכלתני ולא סתם אגואיסטי ופשטני- ושם אני רוצה להיות. חשבתי פעם שלא, אבל הוא גרם לי לרצות את זה, כי הוא גורם לזה להיראות כל כך טוב.

אני סולדת מבנאליות. ואני מוקפת בה. ולהכיר פתאום בנאדם שהוא הכל חוץ מבנאלי, זה משהו שמושך אותי בטירוף. אגב, בנאליות, בעיניי, היא משיכה מינית רק על רקע מראה. בחיים לא הייתי מסוגלת להימשך למישהו שהוא חתיך הורס על פי כל קריטריון פופולרי, אפילו שלי- אבל שאין לי שום חיבור אינטלקטואלי ומנטלי איתו. ולראייה, כל מי שאני מכירה שראה אותו, מביע קצת תמיהה ביחס לאובססיה שלי אליו- כי חתיך הוא לא. חד משמעית לא. אבל למי אכפת ממראה, לעזאזל?? אני מריירת רק מלראות באיזו צורה רהוטה הוא כותב, אילו טיעונים תקפים ומפותלים הוא מעניק, איך שהוא יודע להתפלפל. אלו דברים סקסיים בטירוף בעיניי. תמיד היו. כשהייתי בתיכון הסתובבתי בכל מני פורומים באינטרנט, ואני זוכרת שבפורום מסויים היה מישהו שהשתמש במילה "התקנא"- ואז אני הבנתי שבניין התפעל הוא הבניין הסקסי ביותר בעיניי בשפה העברית. וכמובן שאותו אדם שהשתמש במילה הזו הפך למושא תשוקה שלי, בלי שידעתי שום דבר עליו. אומרים שהמוח הוא איבר המין הגדול ביותר, אבל בדרך כלל זה מתייחס לפנטזיות. לי אין פנטזיות. עוד משהו שהוא לא הצליח להבין. אבל אני לוקחת את ההנחה הזאת למקום אחר. המוח הוא איבר המין הגדול- והחשוב- ביותר, כי הוא זה שמעורר בי את המשיכה העזה ביותר, היכולות שלו אצל פרטנר מושכות אותי יותר מהיכולות של הזין שלו, הוא היחיד שמעורר בי תשוקה. אולי זו הבעיה שלי. אחת מני רבות, כמובן. אולי בגלל זה אני לא מסוגלת ליהנות מאקטים מינים. כי שם זה נטו גופני, ובגופני אין לי עניין. העניין הוא, שפעם היה לי עניין.

ואיו לי מושג מה קרה.

והוא

שמורכב מ"ניגודים"

שהוא גם זה וגם זה

לא יצליח להבין

ולהיות

עם מישהי שלא מסוגלת ליהנות מהפיזי. ולא משנה כמה שהוא יעריך את זה שאני נהנית מהשכלי.

לאורך זמן זה לא יחזיק.

וזאת התשובה.

אני גרועה מדי בכל מובן אפשרי.

מי שמחבב אותי נחשף רק לצדדים מסויימים שלי

או שהצדדים האחרים שלי לא רלוונטיים לסוג הקשר שלנו.

לזוגיות אני לא ראויה.

שם מקבלים את כל החבילה

והחבילה שלי גרועה. היא חבילת נפץ.

ורק אני יודעת עד כמה.

הוא אומר לי לא לחשוב על הצד השני

אבל איך אפשר שלא?

איך אפשר שלא להיות מודעת לכך שעוד שניה, ממש עוד מעט, הוא יגלה בדיוק כמה גרועה אני? איך אפשר לא לעבור כל שניה בנשימה עצורה, להרגיש ששרדתי עוד דקה בלי שהוא יגלה את הסוד, לחיות בחשש מתמיד מפני הגילוי הבלתי נמנע?

אז כן

אני פוחדת.

ממנו

ממני

ממה שיכול להיות

ממה שיכול לא להיות.

ובינתיים

בזמן שאני אוכלת את עצמי בהתלבטויות

הוא בכלל לא שולח הודעה.

לו לא אכפת אם אני כן או לא בחייו.

ושוב

אני חושבת

על מה הצד השני חושב.

(הפוסט הזה התחיל להיכתב לראשונה בתחילת אפריל, וזה הרפרנס לזמנים בהתחלה שלו).

שנה.

שנה עברה מאז אותה פגישה שלנו.

הפגישה שקדמו לה התכתבויות ארוכות בעלות אופי מיני שהכינו אליה את הקרקע- והתממשו בצורת 5 פעמים בלילה, סטירות וחניקות. כשמתארים את זה ככה, אין אפשרות למחשבה לא להיות מוסללת מייד נגדו, ובאופן כללי, אין אפשרות להתפתחות יותר מדי אופטימיות לגבי המשך הקשר בינינו- אם יהיה.

הוא נעלם לכמה שבועות, וכשחזר, אמר שהיה צריך לחשוב הרבה, כי המקרה שלי שונה מבחינתו, אבל שבסוף החליט שזה לא זה- אבל- ישמח אם נמשיך להיפגש לצורך סקס.

אני אז הייתי עדיין bright eyed ודבקה במטרה- סירבתי בתוקף והסברתי שאני פה רק לדבר האמיתי.

נפרדנו

אבל הוא לא יצא לי מהראש.

את הפעם השניה שנתקלנו זה בזו באפליקציה, כעבור מס' חודשים, כבר תיעדתי עבורכם בפוסט הזה- http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=101536&blogcode=14966067.

הוא הציע לי אז סוג קשר בין יזיזות לזוגיות, משהו שמאפשר לחוות גם אלמנטים רגשיים, על אף שלא מדובר באהבה וזוגיות מלאות. ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל האופן שבו הוא הציג את זה קסם לי.

התלבטתי. בגלל זה העליתי את הפוסט. באותה תקופה רציתי לקחת הפסקה מדייטים אחרי האכזבה משני דייטים עם בחורים חמודים שהתייאשו ממני כי לא יזמתי שיחות. הבנתי שאני צריכה לעבוד על עצמי לפני שאני חוזרת לשוק. לא ידעתי אם להיכנס איתו לסוג קשר מוזר כזה זה הדבר הנכון בשבילי. והתגובות שקיבלתי מכם ומאנשים בחיים האישיים שלי הורידו אותי מכל העניין.. אם כי.. ממש לא בלב שלם.

חצי שנה עברה מאז ולא הפסקתי לחשוב עליו. גם כשיצאתי לדייטים, הוא תמיד היה לי בראש כבק אפ פלאן. לא לזוגיות, חלילה, אלא כאלטרנטיבה אליה. מה שהוא הציע קסם לי, סיקרן אותי. ברגעים ששנאתי את עצמי והרגשתי מאוד מודעת לכל הפגמים שלי, סוג קשר לא מחייב שכזה, שנותן חום ואינטימיות רק מדי פעם, בלי האפשרות להתקרב יותר מדי ולהיחשף כמו שזוגיות מאלצת, הרגיש לי כמו משהו נכון.

ביום ההולדת שלי, בסופו של יום ארוך של מעבר דירה ורחמים עצמיים, נכנסתי למיטה והתחלתי לשוטט מתוך עייפות ושעמום באפליקציה.

ואז נתקלתי בו. פרופיל חדש. האחרון גם נחסם.

והחדש היה מרתק.

מאותו פרופיל ראשון שדרכו הכרתי אותו, שבו הוא כתב בבוז על זוגיות ועל כך שהוא מסוגל להסתדר גם בלעדיה, ושבהחלט לא בכל מחיר, הוא גילה פתאום צד מרוכך יותר. עדיין היה קשוח, לועג לטיפשות, לבנאליות ולתבניתיות- אבל גם סיפר בגילוי לב בסוף, שלפעמים הוא רואה סצנות בסרטים של זוג, אפילו עם ילדים (הוא אלהורי מוצהר), ושמשהו קטן עמוק בפנים קצת גורם לו לרצות משהו מזה. לא ספציפית את הילדים, וגם לא לגמרי את התבנית של הנישואים- אבל משהו בזוגיות הקרובה הזאת שמאפשרת להתפרק ולראות אחד את השני ברגעים הקשים קרץ לו קצת. ואז הוא נזכר שזה רק סרט, ושגם במציאות מדובר ברגעים בודדים ושבגדול הוא לא רוצה את כל זה- אבל עדיין היה בו משהו.. שנמשך לקונספט.

וזה אני בהפוך.

אני, שתמיד רציתי את אותה זוגיות, את "האידאל", ולא פזלתי לשום כיוון- ופתאום מתחילה להסתקרן מאלטרנטיבות. שאני יודעת שאני לא באמת רוצה יחסים פתוחים לצורך העניין- אבל משהו ביזיזות+ מוזרה שכזאת מושך אותי.

ואולי שנינו נהיינו פשוט ציניים בעקבות אכזבות רומנטיות.. אבל עמוק בפנים…

הייתי חייבת לשלוח הודעה.

אחרי סמול טוק קצר הוא הציע לי לחגוג את יום הולדתי באמבטיה+וויד איתו. אתם לא מבינים כמה ההצעה הזאת פיתתה אותי. ואם לא הייתי גמורה מעייפות מכל היום הארוך, ואלמלא העובדה שלמחרת היה יום עבודה, אין שום ספק שהייתי נענית להצעה. הרי בשביל זה יצרתי קשר.

החלטתי.

אבל, בהתחשב בנסיבות, סירבתי בנימוס, תוך השארת פתח רחב למימוש ההצעה בפעם אחרת.

ומאז, חודשיים שבא לי. יצאתי לדייטים- ושקלתי לבטל אותם ברגע האחרון בשביל לקפוץ איתו לאמבטיה. ועם כל אכזבה רומנטית הוא הפך ליותר רלוונטי.

ושבוע שעבר, כשגיליתי שהאקס עשוי להיכנס לזוגיות חדשה, זה היה המסמר האחרון בארון.

"נשברת כבר?" הוא שאל בתגובה להודעה ששלחתי לו.

"נשברתי. מתי לבוא אליך?"

נשברתי.

זהו.

אני על זוגיות ויתרתי.

לי זה לא יקרה.

הגיע הזמן ללכת על פלאן בי.

על ההוא שתמיד היה ברקע

על ההוא שמאתגר את התפיסה שלי של סקס, של זוגיות ושל מה שבינהם.

הגיע הזמן לעשות בלי לחשוב

בלי לצפות

להיות נוכחת ברגע

לקבל את זה כמו מה שזה

ולא פעימת לב אחת יותר.

באתי מוכנה לתפקיד.

כמו חייל שמתארגן לקרב, לבשתי לנז'ריי סקסי, התאפרתי, הזמנתי מונית ואפילו לא התרגשתי.

זה טכני.

לא היה לי סקס הרבה זמן.

המיינדסט שלי היה מדוייק. אין סיכוי שאני הולכת להיפגע כי אני יודעת למה אני נכנסת.

אין פה מקום לרגשות.

וכבר כשהגעתי עשיתי טעות.

הוא לחש לי באוזן "את ממש חרמנית, אה?" כשנישק אותי על הלחי, ואני נאנחתי בזעף ופלטתי "לא, פשוט מיואשת".

ולמרות התדמית שלו שקיבלתם, שתגלו בפוסט הזה בדיוק עד כמה היא מוטעית, הוא לא אחד שיתעלם מאמירות כאלו כי הן מוד קילריות.

הוא התעקש לדעת במה מדובר, ואני התחרטתי על האמירה האומללה, אבל בעקבות לחץ ממנו נשברתי ואמרתי בשקט שויתרתי על זוגיות ובגלל זה אני כאן. הוא אמר שלא צריך לוותר על זוגיות בשביל  זה אבל זו כבר בחירה שלי.

נכנסנו לדירה שלו ואני חיכיתי. חיכיתי למזמוז, חיכיתי שיפשיט אותי, חיכיתי שיוביל אותי למיטה או שפשוט יצמיד אותי לקיר.

כלום.

ישבנו בסלון, הוא הביא את הוייפר שלו.

ישב ליידי, נתן לי נשיקה, והתחיל לדבר.

"אז מה שלומך?" וכאלה. עניתי תשובות קצרות, לא מבינה את פשר הסמול טוק. שנינו יודעים למה אנחנו כאן.

כמה שאיפות מהוויד ובלי להבין איך זה קרה מצאתי את עצמי בשיחה איתו שבה הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, שולף את הקרביים שלי ומניח אותם על השולחן לפנינו.

ניסיתי להיות כמה שיותר תמציתית ועניינית. גם כמה פעמים אמרתי לו, קצת בחוסר סבלנות, שהכל בסדר, לא צריך to butter me up הפעם. אבל הוא התעקש. ואני באמת לא זוכרת איך, אבל הצליח לגעת בנקודות הכי כואבות שלי, בלי באמת להבין שהוא עושה את זה. חשוב לי להדגיש שזה לא היה ממקום של שליטה או ניסיון לפגוע, הוא באמת ניסה להכיר אותי ושלף כל מני דברים שהוא הצליח להסיק לגביי. במקרה אלו היו דברים נכונים עד כאב שגרמו לי להרגיש כל כך חשופה ופגיעה ובכלל לא במוד לסקס. ואם זה היה דייט רגיל אולי הייתי יודעת איך להגיב לזה, אבל בסיטואציה המסויימת הזו הרגשתי אבודה. נורא נבהלתי. ונורא כעסתי. איך הוא מעז? הוא הגדיר את זה כקשר מיני בעיקרו. אני באתי מוכנה לקשר מיני. הלב שלי מספיק מצולק, חשבתי שהיום הוא יקבל יום חופש. שהיום אני לא צריכה להשתמש בו.

ומהמקום הזה של הפגיעות והחוסר יכולת להתמודד עם הסיטואציה, עשיתי את מה שאני עושה הכי טוב-

בכיתי.

לא יכולתי לעצור את הדמעות.

בכי שקט, כמובן, כמה דמעות זולגות במורד פנים שמתאמצות עד כאב להציג פאסון וסקסיות-

אבל הוא ראה.

"בואי," הוא אמר, ונשכב על הספה, כשהוא מקרב אותי לשכב לצידו, להניח את ראשי על חזהו, בזמן שהוא מלטף לי את השיער.

זה היה יותר גרוע.

הוא שאל אותי שאלות בעדינות.

ואני, מבינה שזה כבר הרוס ואת הקצת חשק לסקס שהיה לי הוא הצליח להעלים, נכנעתי ועניתי.

ופתאום דיברנו על כמה שאני מזייפת.

כצורך הישרדותי, אני תמיד אומרת, ביום יום, עם רוב האנשים שאני נפגשת איתם.

"אין ברירה," אמרתי לו בשקט. "אני לא יכולה להראות להם מי אני".

"אבל אנשים שלא יקבלו אותך כמו שאת גם ככה לא צריכים להיות חלק מהחיים שלך," הוא אמר. "דיברנו על זה- אין טעם בזיוף וההתייפייפות כי זה מכניס לחיים שלך את האנשים הלא נכונים. עדיף להיות לבד מאשר בחברת האנשים הלא נכונים. לבד זה לא בהכרח בודד".

אויש תסתום כבר, מטומטם.

תפסיק להגיד דברים נכונים ותזיין אותי כבר!

אני לא מסוגלת להתמודד עם השיחות האלו עכשיו..

אבל התמודדתי.

וכשהוא שאל עוד שאלה, והתחמקתי, הוא אמר- "נצלי את ההזדמנות הזאת. כמה פעמים כבר יוצא לך לדבר על הדברים האלו עם אנשים?"

וזה עצבן אותי מהרבה סיבות. בעיקר- כי זה נכון. וכי הרגשתי שלדבר על נושאים כאלו אישיים זה משהו שאני אמורה לעשות עם מישהו שאני בוטחת בו. מישהו שלא יבגוד באמון שלי . מישהו.. שאני אוכל להרגיש אליו בחופשיות.. והוא ירגיש אליי.

וזה לא פייר! ובאיזו זכות?

אז כמעט גיליתי לו על הבלוג.

הוא לא הבין. נתתי כל מני רמזים ערטילאיים והמקסימום שהוא הצליח להסיק מזה זה איזה סוג של קבוצת תמיכה. שזה תכלס נכון. אבל העניין הוא.. שזה הרגיש קצת כאילו הוא די התאכזב לגלות שהוא לא היחיד שאני מדברת איתו על דברים כאלו.

שכבנו ככה מחובקים ודיברנו איזה 45 דקות.

אז הוא קם להכין לנו אמבטיה, ועברנו לחלק האמנותי.

אבל גם שם ההפתעות לא עצרו.

אחרי שהאמבטיה סיימה את חלקה ועברנו למיטה, מהר מאוד התגלה שזה שאני לא שמה את המשחה שלי ולא עושה את תרגילי הפיזיוטרפיה של רצפת האגן כמה חודשים, זה די משפיע על מה שקורה אצלי למטה.

חדירה וגינלית עדינה, מתחשבת- כאבה לי.

אני, כמובן, ניסיתי להסתיר, אבל אחרי סשן שיחות הנפש שהוריד את הפאסון והליבידו שלי לרצפה- זה היה יותר קשה. הוא מייד עלה על זה שמשהו לא בסדר- ואכול סרטים בעקבות מפגשנו הקודם וזה שביקשתי ממנו הפעם להוריד את כל החלקים האלימים, ומתוך חשש- אמיתי- שאני לא אומרת לו כשמשהו מפריע לי- הוא מייד הפסיק ושאל אם הוא נכנס עמוק מדי, אם לצאת קצת החוצה, אם אני מעדיפה משהו אחר במקום. אמרתי שהכל בסדר וביקשתי שימשיך.

המשיך קצת, קלט שוב איזה פרצוף תחת שלא הצלחתי להסתיר, ושוב הזדעק- "אני רואה שכואב לך, זה בסדר, מניסיון שלי בחורות שכואב להן בחדירה וגינלית מעדיפות חדירה אנאלית, אז אפשר לנסות את זה אם את רוצה".

כן, כמה דברים מעוררי תהייה במשפט הזה-

קודם כל, "בחורות שכואב להן בחדירה וגינלית"? עם כמה בחורות עם וסטיבוליטיס/וגיניסמוס היית?? זו תופעה שהיא די נדירה יחסית, מפתיע שהוא חווה אותה כבר עם כמה בחורות, והאם זה אומר משהו דווקא לגביו (סייד נוט- יש לו זין ממוצע).

מעבר לזה, בחורות שכואב להן בחדירה וגינלית מעדיפות חדירה אנאלית? Dafaq?? באיזה עולם בחורה שכואב לה בכוס מעדיפה שיזיינו אותה באיזור יותר צר ופחות שרירי ממנו?

ועכשיו לאתנחתא מנסיוני האישי-

אני הזדיינתי אנאלית אפשר לומר שכ-4 פעמים.

שני נסיונות עם האקס שלי אחרי נסיונות שכנוע רבים מצידו (שבסוף התברר שקרו בזמן שהוא בגד בי).

פעם אחת עם האנס הסדרתי

ופעם אחרונה עם קונדסון.

בשלוש הפעמים הראשונות כאב לי בטירוף. עם האנס זה די given, אבל בגלל שקדמו לזה נסיונות עם האקס שסך הכל כן ניסה להיות עדין ואף השתמש בפלנטי חומר סיכה, הנחתי שזה פחות האונס, ויותר האזור הגאוגרפי.

לכן כשקונדסון נכנס בקלילות מפתיעה ללא חומר סיכה ובאופן נטול כאבים (חוץ מתחושת אי נוחות), ממש הופתעתי לטובה ואפילו שמחתי-

אבל עכשיו מול מר בחור זה הותיר אותי תוהה- האם יותר טוב לי אנאלי?

אמרתי לו שאני לא יודעת בוודאות כי היו פעמים שכאב לי ופעמים שלא, ושבוא פשוט נחזור לגוד אולד חדירה וגנילית.

הוא לא הסכים.

התוודה שהכוס שלי הכי צר שהיה לו ושהאינטרס שלו הוא לכאורה כן ללכת על חדירה וגינלית כי זה ממש נעים לו- אבל

המטרה שאני גם אהנה, ואפשר למצוא דרך ששנינו נהנה בה.

ואני, יודעת שאני לא מסוגלת ליהנות, ומושפלת עד עפר מהסיטואציה ההזויה הזו, שבה אני נפגשת עם גבר למה שאמור להיות נטו סקס, והוא מוותר על הסקס הנורמלי בשבילי- הרגשתי שוב מדוכאת ומובכת וחשופה. לא רציתי להגיע למצב שהוא יודע על הבעיה שלי. נשמע לכאורה אבסורד כשאני נפגשת איתו לצורך סקס והבעיה שלי היא בסקס, אבל עובדה שהצלחתי להסתיר את זה איתו בפעם הקודמת, שהייתה הרבה יותר אגרסיבית, ועם גברים אחרים. לא חשבתי שנגיע לשיחות כאלו. לאינטימיות כזאת. הוא תפס אותי לחלוטין off guard. אני באתי לשחק תפקיד. להיות שרלילה. להרגיש סקסית, נחשקת, מושכת. לקבל איזה שהוא אישוש נטו לפיזי, כי לכל השאר ידעתי שכבר לא אקבל- לא ממנו ולא מאף אחד אחר.

ולא הרגשתי סקסית בכלל.

הרגשתי את הפגמים שלי בולטים מתמיד.

הרגשתי לחלוטין incompetent.

הרגשתי שהוא ראה מי אני באמת, וזו לא סיטואציה, ולא סוג קשר, שבו אני אמורה להראות מי אני באמת.

אני הרי

מזוייפת.

שוב בכיתי.

והוא, בלי להיות יותר מדי דרמטי, ניסה למצוא דרכים לפתור את הסוגיה כדי ששנינו נהנה.

"אפשר שתשבי עליי ורק תתחככי בי עם הדגדגן," הוא הציע, "אפשר שתשכבי על הבטן ואני אתחכך בך בתחת מבחוץ, אפשר שפשוט נשכב ונתלטף".

גיחכתי, בעיקר כי האופציה האחרונה הכי קסמה לי וזה רק מראה כמה עלובה אני, "ומה יוצא לך מזה?" אמרתי, "איפה ההנאה שלך?"

"אני מסוגל ליהנות מכל מני דברים," הוא חייך. "גם ליטופים זה נחמד. וחוצמזה, את סקסית וזה מחרמן אותי. אני מסוגל לגמור רק מלהסתכל עלייך. ותפסיקי לחשוב עליי. אנחנו מנסים למצוא מה יגרום לך ליהנות. ובבקשה, תגידי לי אם אני עושה משהו שאת לא אוהבת, אני לא רוצה שיהיה כמו פעם שעברה, היית צריכה להגיד לי."

עכשיו, בואו, ברור שזו היתממות כי זה לא ברירת מחדל לתת לבחורה סטירה מצלצלת ולחנוק אותה רק כדי לבדוק את המים, זה מסוג הדברים ששואלים קודם ומקבלים אישור בשבילם, אבל ניחא. הוא באמת היה בטוח שדיברנו על זה לפני, וגם אם הוא מחרטט, הוא עדיין חמוד שהוא מנסה להתחשב בי ואוכל כאפה שאני סובלת ולא אומרת לו. שזה מעצבן. תפסיק להיות חמוד. זה מסוכן.

בכל מקרה, מצאנו כמה דרכים, בסוף גם היה אנאלי (קצת כאב ובסוף ביקשתי שיפסיק והוא יצא), וזה הסתיים בכך ששכבנו מחובקים והוא ליטף לי את השיער.

הוא הרשה לעצמו לנמנם ואני נשארתי עם עיניים פקוחות כמו סייקו ביץ' וחשבתי.

מה לעזאזל.

מה לעזאזל קרה כאן.

זה לא מה שחשבתי שיקרה כשבאתי.

לא בשביל זה יצרתי איתו קשר.

שמתי את כל המגננות והן נפלו אחת-אחת.

באתי חדורת מטרה (pun intended) ויצאתי עם לב מנוקב.

זה קרוב מדי לבית.

זה לא בשבילי.

נו, טוב, גם ככה אני חרא סקס אז הוא לא ירצה בי בכל מקרה.

באסה, כי הייתי יכולה לדגמן וואחד זונה אם הוא לא היה מחליט להיות נחמד ומתחשב פתאום.

זה היה מוצ"ש ולמחרת יום עבודה.

כשאחד החתולים שלו קפץ על המיטה והוא התעורר, ניצלתי את ההזדמנות, נתתי לו נשיקה בלחי ואמרתי לו שאני אזוז.

הוא התנצל על כך שהוא עייף מכדי להסיע אותי, אבל הבטיח שיעשה את זה בפעם הבאה. "פעם הבאה" עלק.

התלבשתי והזמנתי מונית בגט.

כשהאפליקציה בישרה שהנהג יגיע בעוד 5 דקות, הוא לא ויתר על לנצל את הזמן בלחבק ולנשק אותי עוד קצת.

אני הייתי סחית. חזרתי לעצמי. רק רציתי לחזור הבייתה ולישון. הייתי משוכנעת שלא יהיה לזה המשך.

איך שנכנסתי הביתה, האקס התקשר אליי. סיפרתי לו מה היה, הוא הודה שהבחור התנהג אליי יפה ושאם נהניתי איתו אני יכולה להמשיך להיפגש איתו, אבל התריע בפניי להיזהר שלא להתאהב בו.

"אל תדאג," אמרתי, "אני לא הולכת להתאהב באף אחד בקרוב".

למחרת, יום ראשון, השעה 7:15 בבוקר ואני מצחצחת שיניים.

הודעה.

"איך את מרגישה?"

"בסדר. אתה?"

"רוצה עוד. רוצה שוב".

Here we go.

מאותה הנקודה התחיל סשן נסיונות שכנוע חסר מעצורים שאפגש איתו שוב בכל יום במהלך השבוע. אני נעתרתי לשישי, אבל זה לא הספיק לו. שישי, והיום, ומחר..

"שישי," עניתי נחרצות, "ואם תמשיך ככה גם זה לא יהיה".

הוא המשיך ככה.

"בפעם שעברה נעלמת לי לאיזה חודש," אמרתי לו, "תאמץ קצת מהפאסון הזה".

לא עזר.

גם למחרת הוא ניסה את מזלו. הסברתי לו שיש לי תוכניות לאותו יום ומפה לשם יצא המרצע מהשק שזו הפסיכיאטרית.

הוא התעקש שאספר לה עליו. מצחיקול. היא כבר יודעת עליך ממזמן.

"תגידי לה שאת נמנעת מלהיפגש איתי שוב".

"חמוד, אם זה היה תלוי בה, לא הייתי נפגשת איתך בכלל".

וכדי לאזן, הסברתי שוב שלא מזיז לי שכולם נגדו. כמו שהוא רואה, זה לא מונע ממני לעשות את מה שאני רוצה בסופו של דבר.

אבל הייתי חייבת להבין משהו. עם כל המחמאות שהוא הרעיף עליי, וכל נסיונות השכנוע להיפגש שוב בהקדם, באמת שלא הבנתי מה האינטרס. מה יוצא לו מזה. סקס נורמלי לא היה, והוא היה עסוק בלשבור את הראש איך לגרום לי לחוות הנאה מינימלית. מי צריך את הכאב ראש הזה? שימצא בחורה נורמלית, למה הוא צריך את הכוס הפגום שלי? כשהוא הציע שננסה בלי חדירה בכלל, כבר הרגשתי ממש לא נעים ואמרתי: "ומה איתך? אז כבר יש את יד ימין וזהו".

"את משנמכת את עצמך לכדי כלום," הוא אמר. "את סקסית. אני לא מתכוון להתנצל על האטרקטיביות שלך". וכשבהזדמנות אחרת אמרתי בדוגריות שאני לא מבינה מה האינטרס שלו, הוא אמר "תפסיקי להתבכיין על מי שאת או לבקש ממני להסביר מדוע שאתעניין בך. אני מעוניין. זה הזוי שאת מרגישה כל כך לא אטרקטיבית. את סקס על רגליים. ואת חכמה. אוקי, אז את קצת לא אנושית עם ואגינה מהגיהנום, אבל אף אחד לא מושלם :)"

נו טוב, אני מניחה שאני טובה בשביל גירוי מיני מנטלי, אז שיהיה. כל זמן שהמחמאות סובבות סביב הסקס הכל טוב, אנחנו עדיין נמצאים בקומפורט זון של הגדרת התפקיד. אני עדיין אובייקט. וזה כל מה שאני רוצה ואמורה להיות.

סיפרתי לפסיכיאטרית. ואמרתי לה שזהו, זו הפעם האחרונה שאני מתארת אותו כ"הוא שחנק אותי ונתן לי סטירות בפרצוף". זה מעצבן אותי שכך אני צריכה להתייחס אליו כשאני מדברת עליו עם אנשים כי אחרת לא יודעים למי אני מתכוונת, אבל זה כל כך לא מה שהוא. שהוא באמת אוכל כאפה על זה שהוא עשה את זה, שהוא ממש מבקש ממני שאם הוא עושה משהו שלא מתאים לי שאני אגיד לו מייד והוא יפסיק, והוא מהצד שלו תמיד ישאל קודם. שהתדמית שלו שתיאור כזה יוצר היא משוללת כל מציאות, ושההתנהגות שלו במהלך הפגישה שלנו במוצ"ש ובמהלך ההתכתבויות אחריה מוכיחה את זה. והיא הסכימה. והוא באמת מצא חן בעיניה- ביחס לתפקיד שהוא ממלא בחיי כרגע. ומהו אותו תפקיד מבחינתה? סרוגייט. היא רוצה שהוא יהיה הסרוגייט שלי. שאני אשתמש בו כדי להתנסות בחוויות מיניות ולטפל בבעיה שלי. מי האובייקט עכשיו?

הוא התלהב כששאלתי אותו אם הוא מוכן להשתתף בניסוי.

"לגמרי. גם כי את מחלה נהדרת, גם כי זה מעניין, וגם כי זה עוזר לך". במקביל ציין שאפשר להיפגש גם ללא סקס, סתם לצפות בסרט ולאכול משהו. אמרתי לו שפה חשדתי, והוא מיהר להסביר שהכל במסגרת התנאים של הגדרת הקשר.

ביום רביעי שוב שלח הודעת שכנועים, ושוב התפתחה התכתבות שהובילה למקומות לא צפויים. מאמירה שלו שהוא שכב בדייט הראשון עם 3 מהאקסיות שלו שאיתן הוא יצא כמה שנים, הוא נפתח ואמר שהוא כן מחפש קשר רציני, אבל לא באופן אקטיבי. שזה חסר לו, אבל זה קשה מאוד למציאה. וכשהוא ב-100% מוד של חיפוש אהבה, הוא מרגיש יותר בודד. וכשהוא מרגיע את החיפוש- זה מרגיע את תחושת המחסור.

"אבל אם נגיד אנחנו שוכבים וכיף- זה מרגיע את תחושת המחסור. במיוחד כשזה עם רגש. אם זה מכני ולא כיף, אז זה עושה בדיוק את ההפך- אני מסיים את המפגש ורק מרגיש בודד יותר".

אמרתי לו שזה קצת ללכת עם ולהרגיש בלי. הוא התחמק ואמר שנדבר על זה כשניפגש. זה לא קרה.

אחר כך הוא דיבר על הקעקועים שלי, שהוא מאוד התלהב מהם.

"יש עוד מלא מקומות פנויים לשם שלי," אמר.

"טוב, בוא נרגע," אמרתי, "זה חלק מהקטע של השליטה?"

"סתם מקשקשים. למרות שזה יכול להיות מעניין. אבל לא חושב שהייתי רוצה שמישהי תקעקע את שמי מחוץ לזוגיות. גם בתוך זוגיות זה קצת מוזר. אבל בזוגיות שמשלבת שליטה- אולי".

"טוב, זה לא רלוונטי בכל מקרה כי אין זוגיות".

"נכון לעכשיו. אולי תשברי אותי. תאמיני בעצמך!"

הולד איט. אתה לא באמת אמרת את השטות הזאת עכשיו.

"טוב, אתה תהיה חייב להפסיק לדבר ככה כי אני אאלץ לחתוך מכל הסיפור".

"אל תהיי כבדה. אני סתם משתעשע".

"הגדרת גבולות מסויימים שגם ככה קשה לי איתם כקונספט. אני מנסה לצאת מהקומפורט זון שלי אבל ברגע שאתה מערבב יותר מדי עולמות זה מקשה עליי לשמר את מנגנוני ההגנה שלי. ואני צריכה אותם".

"בסדר. אני לא חושבת שאת חייבת אותם אבל אכבד".

"למה לא?"

"כי זה בסדר. תרגישי מה שאת מרגישה".

"לא. Careful what you wish for".

"את לא מפחידה אף אחד".

"איך לעזאזל לא?"

"זה לא משחק של הכל או כלום".

"אתה זה שכל יום שני דאג להדגיש כל שתי שניות שהוא 'לא מבטיח כלום' וש'זה רק לעכשיו כל זמן שכיף לנו' וכל זה".

"זה נכון. אבל את לוקחת את זה כל הזמן כאילו אני אומר 'בואי נהיה ביחד' או 'כל רגע אני יכול להגיד לך להעלם'. זה יותר באמצע".

"סבבה, זה אתה. אתה לא מכיר אותי בסיטואציה כזאת. אני לא מכירה אותי בסיטואציה כזאת".

"טוב. אנחנו עושים ניסויים. אם את רוצה להתנסות גם בהקשרים האלו, בכיף. אם את מעדיפה נתק ולהגן על עצמך, גם אפשר".

"אני לא יודעת מה זה בדיוק אומר 'ניסויים' בהקשר הזה".

"להרשות לעצמך להרגיש. לחשוב על מונחים כמו זוגיות לא סימטרית. אנשים סולדים מהרעיון אבל אני חושב שזה גם ככה נפוץ בפועל. צד אחד אוהב את השני יותר וכאלה. לחשוב על מערכות שהן זוגיות, פשוט לא טוטאלית. הייתה מישהי שהייתי איתה כמו זוג למשך כשנה ומשהו. אבל נפגשנו פעם בשבוע-שבועיים. ידענו שזה לא מספיק אהבה והתאמה לזוגיות יומיומית מלאה, אבל זה לא אומר שזה היה רק סקס".

"טוב. שוב. אני התנסיתי בשנה האחרונה בהרבה דברים שלא עשיתי לפני כן והבנתי שכל מני גבולות שצבתי לעצמי הם וירטואליים ושבעצם אני יותכ ליברלית ממה שחשבתי. למדתי to never say never. אז אני לא שוללת דברים ברמת ההתכנות העתידית, רק יודעת להגיד איך זה מרגיש לי כרגע.
ומה שהצעת בזמנו הרגיש לי כמו משהו שאני לא לגמרי מוכנה אליו, למרות שזה מאוד סיקרן אותי.
ואני לא אומרת שאני בהכרח מוכנה במאה אחוז עכשיו, בעיקר שהסקרנות הרגה את החתול(ה) וגם שבאיזה שהוא מקום לפחות בתיאוריה זה נשמע כמו אולי סוג קשר אידאלי בשבילי בתקופה הנוכחית.
כי יש גם יתרונות לחוסר הטוטאליות שלו.
ועדיין, אני מכירב את עצמי ולצורך העניין אנשים שהתייעצתי איתם שמכירים אותי אמרו לי לא להיכנס לזה כי אני נוטה.. לפתח רגשות או וואטאבר. אני חושבת שזה היה נכון לפעם ושהיום אני במקום אחר. הנקודה היא שעדיין יש סיכוי שהבאג הזה אצלי ירים את הראש שלו, וכדי למנוע את זה אני מנסה לשים גבולות מאוד ברורים. לדוגמה.. כל השיחות האלו ביום שבת תפסו אותי ממש לא מוכנה. וזה קצת ערער אותי. כי לא ציפיתי להיחשף במפגש הזה. לא ככה".

"את רוצה שלא אדבר איתך למעט כשנפגשים?"

"לא זה לא מה שהתכוונתי. אחרי שזה קרה זה כבר שינה את הדינמיקה בינינו וסבבה לי עם זה. זה סתם מצחיק אותי שזה עבר מקיצוניות אחת ל(כמעט) קיצוניות אחרת".

" בשבילי זה לא מעבר. אני פשוט אומר ומתנהג לפי איך שאני מרגיש. ונעים איתך. אז זה המצב כרגע.

אין לי פואנטה."

"אין בעיה. אבל אל תגיד שזה לא מעבר. כי כשנפנפת אותי בפעם הקודמת, היית די בטוח שאין סיכוי לכלום חוץ מסקס. וזו נקודת המוצא שבאתי ממנה לעניין הזה. ופתאום אתה מתחיל לדבר ככה וזה מבלבל.
לא משנה".

" זה כן משנה. לא רוצה לבלבל. אמממ. אבל אנחנו עושים ניתוח יתר פה בכתב. בשישי תשבי לי על הזין ונדבר".

"כמו לשבת על כוס קפה".

"אני חושב שכל השיחות שלנו צריכות להתנהל ככה".

"קיצר לא לצפות להודעות ממך יותר חח".

"אולי אם תאבדי מקימורייך".

"לא מתכננת בזמן הקרוב".

למחרת, יום שישי, המועד שנקבע לפגישתנו, קמתי לי בצ'יל שלי ב-10:30 כי אני lazy ass bitch, התחברתי לאינטרנט, וגיליתי הודעה מ-6:32-

"יאללה, ישנת מספיק."

"פחח אה ברור
כי סקס ב-6:30 בבוקר זה בדיוק מה שהתכוונתי אליו".

"אמרת שישי".

"שישי זה יום ארוך".

מפה לשם הסברתי לו שאני צריכה להכין שיעורי בית ללימודים שלי ודיברנו על איסוף בכיוון 21:30 כשהוא בדרך חזרה מארוחת שישי אצל ההורים, לא לפני שהוא הציע לאסוף אותי קודם ולהשאיר אותי אצלו עד שיחזור, ואני פיהקתי על הנידיות בשליטה.

הוא אסף אותי על הקטנוע הזכור לרע שלו (לא חובבת קטנועים ואופנועים, אבל what can you do) ובדרך עצר לקנות טקילה לבקשתי. כשהגענו אליו הוא התנצל על כך שהוא צריך לפרוק את כל קופסאות האוכל של אמא שלו אל המקרר.

"תפסיק להתנצל כבר," חייכתי ועקבתי אחריו למטבח.

"תמזגי לנו צ'ייסרים בינתיים," אמר והתחיל לספר לי על איך שטקילה זה נורא רטרו בשבילו, מזכיר תקופות נעורים נשכחות של הקאות בחצרות אחוריות.

"אף פעם לא הקאתי מאלכוהול," אמרתי. "מאקסטה, לעומת זאת.."

הקפצנו כמה צ'ייסרים, פטפטנו במטבח, וכשהוא סיים לסדר, שוב עברנו לסלון. החלטתי שדווקא מוצאת חן בעיניי הרוטינה הזו. שבתכל'ס, יש דווקא אמת בפרסום. הרי הוא דיבר על קשר שמשלב סקס עם עוד דברים, על "זוגיות מינוס", אז למה שיפריעו לי כל האלמנטים של הערך המוסף?

ישבנו, שתינו, וייפנו, צחקנו. ממש נהניתי. אני זוכרת שהבטתי בו בזמן שדיבר, משהו על זה שהיה פעם בפסטיבל הבירה והם הורידו שורות של קוק על הבר מול כולם, והיה לי חם ופשוט רציתי לנשק אותו. ולא היה אכפת לי כלום. החלטתי ליהנות מהרגע. אבל 6 צ'ייסרים עשו את שלהם, ולמרות שעדיין עמדתי ברקורד שלי של לא להקיא מאלכוהול, ממש הייתי צריכה להשתין.

אחרי לדעתי יותר משעה שבה רק ישבנו ושתינו ושמענו מוזיקה ודיברנו, הוא שאל אם אני רוצה לעבור לחדר השינה.

אמרתי שבשמחה, אבל שאני חייבת לשירותים קודם.

"אין בעיה," הוא חייך, הוביל אותי לשירותים, ונכנס לשם איתי.

"מה קורה?" צחקתי.

"פאק, את סקסית," נישק אותי והתחיל להפשיט אותי, באופן קצת מוזר, עד לרמה שנשארתי רק עם החזייה. האמת שזה היה מדליק. ואלמלא השלפוחית הרגיזה שלי, הייתי בכיף זורמת איתו כאן ועכשיו על האסלה.

"טוב, אני חייבת להשתין," לחשתי.

"אין בעיה, את מוזמנת," הוא חייך, לא מראה שום כוונה לצאת מהשירותים.

"טוב, צא,"

"נה אה,"

"נו,"

"אני רוצה לראות אותך,"

"לא, נו, זה מביך אותי,"

בסוף הוא נעתר ויצא, ואני צחקתי. שום דבר לא מפתיע לגביו, ובטח שלא זה. לדעתי הוא כתב בתשובות לשאלות בפרופיל שלו שהוא גם אוהב גולדן שאוור, אז הכל טוב. למדתי, ואני ממשיכה ללמוד, שכשזה נוגע אליו, אני מוכנה לחרוג מלא מעט גבולות שהיו לי. לא רק מוכנה, אפילו סקרנית קצת. שוב, שום דבר לא מגרה אותי מנטלית, וגם אין לי פנטזיות מיניות, כפי שגם אמרתי לו, להפתעתו, אבל אני מגלה על עצמי עד כמה רוב המגננות שהיו לי- בהקשרים מיניים, בין אישיים, וכאלו הנוגעים למערכות יחסים- הן תלויות מחסומים חברתיים ופסיכולוגיים שמתמוטטים בנקל ברגע שאני מעמתת אותן עם ההיגיון והשכל. עשיתי דברים שבחיים לא דמיינתי שאעשה, שהיו קווים אדומים מבחינתי, וכיום אני יודעת שהכל פוטנציאלי וייתכן. אני לא באמת שוללת שום דבר, גם אם עדיין הרעיון שלו מעורר בי סוג של אי נוחות.

את שאר הערב אני מודה שאני פחות זוכרת.

כן, יצאתי מהשירותים, שכבנו, כנראה שכאב לי, בטוח שהוא התחשב ונזהר. ואני כל הזמן חשבתי- "ידעתי. ידעתי שצדקתי לגביו". ואולי אני זו שעשתה לו עוול, ואני לא צריכה להאשים אנשים על שפירשו את התיאורים שלי כפי שפירשו, אבל בשורה התחתונה- תיאור שטחי ומנוכר בחיים לא יעביר חוויה בינאישית עמוקה. הבחור הזה הוא לא מניאק. חד משמעית לא מניאק. לכל מי שקרה את הפוסטים הקודמים שלי לגביו והסיק מהם שהוא כן- אני מאשימה את עצמי בכך שנפלתי למלכודת המלודרמטית של התקשורת והמיינסטרים של לתאר נתונים יבשים ולהסליל מחשבה בכיוון שסטיגמות חברתיות הובילו אליו שנים מבלי להתייחס לדקויות ולאינדיבידואליות של כל מקרה ומקרה.

אני

לא

אוהבת

מניאקים.

תכניסו לכם לראש.

מה שאני אוהבת, זה אנשים שחושבים מחוץ לקופסא, אנשים לא נורמטיביים, אנשים שסולדים מבנאליות, אנשים שמאתגרים ומבקרים את הנורמה. אנשים שיש להם חשיבה ביקורתית והם סקרנים ומטילים ספק. אנשים שעושים מה שהחברה מסווגת כ"חריג" ו"לא מקובל" כי הם יודעים שזה לא מה שמגדיר אותם.

וזה הוא.

והוא טוב.

הוא כל כך טוב.

אני תמיד ידעתי את זה.

הוא טוב, כי הוא לא טוב. הוא מושלם בחוסר המושלמות שלו.

כמוני.

לא זוכרת מה קרה באותו לילה, רק שנרדמנו מחובקים. והוא נחר. וזה היה חמוד. כי גם אני נוחרת. היה לי חם, וניסיתי כמה פעמים להשתחרר מהכפית שלו, כי אני לא חובבת כפיות, והוא כל הזמן משך אותי בחזרה. בסוף ויתרתי לו.

את יום שבת שלמחרת אני כן זוכרת.

קמנו יחסית מוקדם, אני מניחה שלשנינו היה קשה לישון, והתחלנו לתכנן את המשך ההרפתקאות המיניות שלנו. הזכרתי לו שהבאתי תלבושת סקסית ושאני צריכה לשים אותה. הקרדיט שמור לחברה מהעבודה הקודמת שלי, שגם את בגד הגוף הסקסי שלבשתי בפגישה הקודמת רכשתי איתה. אני בכלל לא הייתי בעניין של סקסי לנז'ריי, האקס שלי couldn't care less, הוא היה מסיר אותם גם ככה. אבל כשהיינו בברצלונה לפני כמה שנים, היא גררה אותי לחנות סקס באיזה קניון, ובעוד היא מוסיפה עוד ביריות לעגלה, היא דחקה בי גם לקנות משהו. הסברתי לה שזה יבוזבז על החבר שלי, שמה שעובד עליו זה רק עירום, שחבל על כל ההשקעה. אבל היא הביאה עליי גם את המוכרת תאבת העמלות של החנות, ומצאתי את עצמי יוצאת משם עם סט זעיר של אחות סקסית. הייתי אומרת שהחזייה לא מכסה לי אפילו את הפטמה (מה שנכון), אבל למען ההגינות, היא לא באמת אמורה לעשות את זה (יש פאקינג חריץ באמצע הקאפ שהפטמה אמורה לבצבץ דרכו). ובכל זאת, תרבות הוואן סייז בלנז'ריי סקסיים די מבאסת. עם האקס יצא לי להשתמש באאוטפיט פעם או פעמיים, הוא אהב, אבל כפי שהתרעתי, נפטר מהמטרד באופן די מיידי, ואחרי שנפרדנו נשארתי עם הנדוניה הזו בלי צפי מיוחד לחנוך אותה שוב.

אנטר מר בחור. מר בחור מאוד בעד כל דבר שיכול לפלפל את העניינים בחדר המיטות. אז סרתי לי אל האמבטיה והחלפתי אל התלבושת. הוא אהב מאוד, ובניגוד לאקס, אפשר לנאמבר לקבל זמן מסך.

רק ש

אז אני קריתי.

הוא בא בטוב. התחיל לדבר איתי על הכאבים שלי, במטרה ללמוד אותם, להבין אותם, לנסות לפתור אותם. במהלך המסע הזה, הוא שוב העלה את האפשרות שזה פסיכולוגי. אפשרות שמהווה נקודה רגישה עבורי שנים, מאז שהתחילה אצלי הבעיה הזו. אני תמיד שוללת בתוקף את האפשרות הזאת בכל פעם שמישהו מציע אותה. אני מכירה את עצמי. אני בנאדם מיני. תמיד הייתי. מאז שהייתי ילדה, הייתה לי סקרנות מינית מאוד גבוהה. אני לא זוכרת איך גיליתי בפעם הראשונה איך באים ילדים לעולם, אני רק יודעת שכשאמא שלי עשתה לי את השיחה, כשהיא מצויידת בספר שיעזור לה להסביר- אני כבר ידעתי. ובכל זאת, שמחתי על ההזדמנות ללמוד עוד. לשמחתי אז, הספר שאמא שלי השתמשה בו היה ספר מהסוג שלדעתי בחיים לא היו מאפשרים להוציא היום, ולא ברור לי איך בשלהי האייטיז הוא עבר את הצנזורה, אבל מעבר לשפע ציורים של גברים ונשים עירומים, הוא לא התמקד רק בחלק הביולוגי של ההתעברות, ההיריון והלידה- אלא נתן נגיעה קטנה גם במה שקורה לפני- בסקס. וזה היה החלק שעניין אותי באמת כילדה. עליו רציתי להתעכב. לא היה אכפת לי איך נוצרים ילדים, אני רציתי לדעת מה אישים ואישות עושים במיטה. והדבר הכי מרתק ומופלא היה, שהיה עמוד אחד בספר, שניסה לתאר את מה שבדיעבד הבנתי שהוא- אורגזמה. איפה תמצאו היום ספר שמלמד ילדים איך תינוקות באים לעולם שמתאר מה זה אורגזמה? זה מידע בונוס. אבל זכור לי שהדרך בה ניסו להמחיש את זה לילדים הייתה שתיארו להם תחושה שדומה לדגדוג-עקצוץ שיש באף לפני שעומדים להתעטש… שזו תחושה נעימה שהולכת ומתגברת עד שהיא מגיעה לשיא- העיטוש במקרה זה, או… משהו אחר שהם כבר לא תיארו במקרה הסקס.. כנראה גם הם כבר הרגישו שיש גבול (למרות שדווקא לגמירה של הגבר יש רלוונטיות בהקשר של התעברות, אבל וואטאבר). ברור שהתיאור לא מדוייק בכלל, אבל עצם זה שניסו להמחיש לילדים בצורה כלשהי זה מדהים בעיניי, ובמיוחד בשבילי בתור ילדה, זה סקרן אותי מאוד. אמא שלי רצתה להעביר דף בספר, אבל אני מייד החזרתי אותה אחורה. "רגע! ספרי לי עוד על התחושה הזאת שהם מדברים עליה. איך זה מרגיש? זה באמת כמו כשיש אפצ'י?" מיותר לציין שאמא שלי רצתה למות מבושה, התחרטה על היום שהיא נכנסה לחנות הספרים הזאת, גמגמה משהו כועס ועברה בכוח לדף הבא, בתקווה שסיימנו עם הזימה.

הסיבה שאני מספרת לכם את זה היא כדי שתבינו- מאז ומעולם הייתי בנאדם מיני. מין תמיד סקרן אותי, תמיד משך אותי, תמיד פיתה אותי. אני אגיד לכם יותר מזה- כשעוד הייתי ילדה חצי-דוסה, הייתי מתפללת לאדושם שיגרום לי ליהנות מיחסי מין כשאגדל. אם כבר משהו שהיה אמור לגרום לי להאמין שיש אלוהים, הרי ברור שהבנזונה יעשה לי דווקא. הנקודה היא- לא היה לי פחד ממין, לא נגעלתי ממין, לא חשבתי שזה משהו אסור או לא מוסרי. חיכיתי כבר לפעם הראשונה שלי. ניסיתי לדמיין איך היא תהיה. ציפיתי בסרטי פורנו-לעניים שהיו בערוץ אגו. אוננתי.

וכשמאשימים אותי בכך שהכאבים שאני חווה נובעים ממקור פסיכולוגי- זה פוגע בי. זה גורם לי להרגיש שלא לוקחים אותי ברצינות. להבדיל, כמו שהיו מנסים להאשים נשים בהיסטריה בתחילת המאה ה-20. להאשים מצב נפשי בבעיות פיזיולוגיות, במקום לנסות למצוא פתרון פיזיולוגי. בגלל זה אני כל כך תוקפנית כשאנשים מעלים טענה כזו- גם אם באמת בכוונה כנה והגונה לעזור.

כמו שהוא עשה.

ההבדל הוא,

שבניגוד לכל מני רופאים-דמיקולו ופסיכולוגים בגרוש- הוא האמין לי.

הוא האמין שזה פיזי.

הוא האמין שאני בחורה מינית, שאין לי איזה bias פסיכולוגי כנגד סקס.

אבל, הוא חשב שכן יש אלמנט של טראומה שמשפיע עליי בתת מודע.

הוא שייך את זה לפעם הראשונה עם האקס שלי. שאולי כן כאב לי בה- כאב רגיל של ביתוק בתולין- ושמאותו רגע אני התכווצתי. לא בכוונה, לא כי באמת רציתי להפסיק- אבל בתת מודע שלי הגוף הגיב מתוך רתיעה- ונתקע בסטטוס הזה. ולא משנה כמה שאני מנסה מאז, ובאה ממקום טוב, ובאמת רוצה ליהנות- ההתכווצות עדיין שם. האלמנט הפסיכולוגי עדיין שם.

אבל אני לא יכולתי לשמוע את זה. לא ממנו. ולא שוב. לא שוב להעכיר את האווירה באמצעות דיבור על הפגמים שלי. פגמים שכבר למדתי שהדרך היחידה שלי להתמודד איתם היא to power through. אין פתרון לכאב. אז הדרך היחידה היא להתעלם מקיומו.

אבל הוא התעקש.

"גם אם את לא מאמינה שהמקור הוא פסיכולוגי, ואני מקבל את זה, תנסי לפחות לתת צ'אנס לפתרונות פסיכולוגיים,"

ואז

הוא עשה את הדבר שהדהים אותי.

הוא קם מהמיטה,

הביא את הטאבלט שלו

ונכנס ליוטיוב.

הקליד בשורת החיפוש "the rubber hand experiment"

וצפה איתי בסרטון אחר סרטון שצץ בתוצאות.

למי של מכיר- "the rubber hand experiment" זה ניסוי שמבוסס על השלכה פסיכולוגית שהמוח שלנו עושה. הניסוי עובד באופן כזה- מכניסים את כף היד שלך לתוך קופסא אטומה על השולחן. מעל הקופסא, מניחים כף יד מגומי, באותה תנוחה שבה כף היד האמיתית שלך נמצאת בתוך הקופסא. לקופסא יש פתח מהצד השני שלה, והמדען מתחיל ללטף דרכו עם נוצה את כף היד שלך, ובמקביל ללטף עם נוצה אחרת את כף היד מהגומי שנמצאת על הקופסא. תנועות הליטוף זהות, האזורים בידיים שמלוטפים זהים, וכעבור זמן מה, המוח מתחיל להאמין שכף היד מהגומי- כף היד שהוא רואה- היא-היא כף היד שלך. אז, המדען לוקח פטיש, ומכה בחוזקה בכף היד מהגומי. התגובה שקורית אצל כל אחד מהנבדקים היא שהם נרתעים. הם מזיזים את כף היד האמיתית שלהם, כי הם מרגישים שהפטיש עומד לפגוע בה. כי בעיניהם, כף היד מהגומי, היא כף היד האמיתית שלהם.

הסיבה שהוא הראה לי את הניסוי הזה היא כדי להעלות תהייה שעשויה תיאורטית לעזור לי לפתור את הבעיה שלי, בהנחה שהמקור שלה הוא באמת פסיכולוגי. הוא סיפר לי שמשתמשים בניסוי הזה כדי לעזור לקטועי גפיים שחווים phantom itch באזור שבו הייתה הגפה החסרה שלם. שגורמים להם, באמצעות הניסוי, לבצע את ההתנייה שיד הגומי, לצורך העניין, היא היד החסרה שלהם, וברגע שמגרדים אותה- הגירוד המדומיין בגפה הלא קיימת שלהם נעלם.

"אנחנו צריכים להשיג לך rubber pussy," הוא אמר, בשיא הרצינות. "אם תצליחי להשליך את הכאב שלך על 'כוס מגומי'- ברגע שנצליח להיפטר מהכאב שם- ניפטר מהכאב אצלך".

עכשיו, עזבו שזה לא פרקטי בשום מובן. הרי, איך לעזאזל ניסוי כזה בכלל יתבצע? ישימו קופסא מסביב לכוס שלי ומעליה כוס מגומי ויזיינו את הכוס מגומי בזמן שיזיינו אותי ואני אאמין שלכוס מגומי כואב ואז משום מה אני אאמין שלכוס מגומי לא כואב יותר ואני אאמין שגם לי לא כואב יותר? גם בלי להיות סקפטיים לגבי ההשפעה הפסיכולוגית על המצב שלי ולגבי כך שנדרש פתרון פסיכולוגי, זה עדיין לא ריאלי.

אבל זה לא העניין.

נכון אמרתי מקודם שאני אוהבת כשחושבים מחוץ לקופסא? זה זה. זה ליטרלי זה. עצם העובדה שהוא באמת ניסה, והתאמץ, והשתדל, וחיפש פתרונות לבעיה שלי, ולא פשוט נכנע לגישה התבוסתנית שלי- זה היה הכל. הרי, הוא לא חייב. הוא באמת באמת לא חייב. קודם כל, אנחנו לא בסוג קשר כזה שאמור להיות לו אכפת ממני בכלל. המטרה הראשית של הקשר היא סקס- ואם אני לא ממלאת את התפקיד שלי בהקשר הזה כראוי- הוא יכול פשוט להגיד לי שלום. אין לו שום מחוייבות להישאר בקשר מיני- שהמין בו גרוע. מעבר לזה, גם אם הוא כבר החליט שהוא נשאר- הוא ממש לא חייב להתאמץ ולנסות לדאוג שגם אני אהנה. לא אמור להיות אכפת לו- במיוחד כשלא אכפת לי. אני נותנת לו אור ירוק- 'כנס- תתעלם מרעשי רקע, יש לך אישור לעשות בי כרצונך- למה שיהיה אכפת לו אם גם לי נעים? אבל אכפת לו. אכפת לו ברמה שהוא שם את עצמו בצד, לא רוצה שאני אחשוב עליו בכלל- ומתרכז כל כולו בי. אז נכון, אפשר לראות את זה כפרוייקט, אבל זה לא משנה את העובדה שעדיין אני במרכז. לא הוא. שהוא לא נהנה אם אני לא נהנית. ושהוא לא מעוניין ליהנות בלעדיי.

בכיתי.

זה היה הכל.

גם כי התרגשתי מהנסיון שלו למצוא פתרון

גם כי הובכתי מזה שהבעיות שלי מוצגות חשופות על השולחן ושמתייחסים אליי כפאקינג אובייקט מחקרי

גם כי נפגעתי שהוא מדביק לי סטיגמה פסיכולוגית כשעדיין לא הייתי מוכנה לקבל אותה

ובעיקר

כי הרגשתי בטוחה שאין פיתרון

ולא יהיה

ושההתעקשות שלו

לעומת התבוסתנות שלי

עומדת בקונטרסט נוראי

ושהוא ישים לב.

הוא שם לב.

לא מייד. לקח לו יום שלם של נסיונות, וליטופים, ושכנועים, והסברים, והרגעות.

"אני מבין שזה מאוד מתסכל," הוא אמר, כמעט באספרגריות, וליטף אותי תוך כדי כדי לאזן.

אני שתקתי, ושמתי לו את היד על הציצי שלי כדי לאזן.

והיה לו עוד רעיון, למרות שלמען ההגינות, במקור זה לא היה ספציפית כדי לנסות לפתור לי את הבעיה, אלא כעוד דרך להכניס עניין לסקס, אבל אז הוא חשב שזה בעצם יכול גם להיות ניסוי מעניין.

יש לו.. מכשיר ששולח פולסים חשמליים. זה שלט, וניתן לחבר אותו למין סוג של רוקט פוקט, וגם לאלקטרודות כאלו שמצמידים לפטמות, או למצבטי פטמות. הוא אמר שיכול להיות דווקא הפולסים האלו יצרו תגובה הפוכה- והנרתיק שלי במקום להתכווץ- יתרחב, וזה ירגיל אותו להתרחב גם כמשהו יהיה בתוכו.

בהתחלה פחדתי לנסות את הרוקט פוקט, אז ניסיתי את האלקטרודות רק כדי לקבל פיל של איך זה זרמים חשמליים. משגיליתי, להפתעתי, שזה לא כזה נורא, הסכמתי לנסות גם את הרוקט פוקט. גם הוא לא היה נורא, והבנתי למה הוא התכוון לגבי ההתרחבות של הנרתיק- ועדיין, זה לא פתר את הבעיה.

"בזבזנו" על הניסויים האלו כמעט את כל היום, עד שבסוף סתם שכבנו בחצי חיבוק, אני, מיואשת ונבוכה, הוא.. אין לדעת. על פני השטח היה נראה שהוא עדיין מנסה לחשוב על פתרונות, אבל אני הייתי בטוחה שהוא גם מנסה לחשוב על מה שקורה בינינו ועד כמה הוא עדיין שם. וזה גרם לי להיות עוד יותר עצובה. קמתי ומצצתי לו וקצת התחככתי מעליו כדי להרגיש שעשיתי גם משהו בשבילו ביום הזה. הוא אמר שוב שהוא מסוגל לגמור רק מלהסתכל עליי, אבל הרגשתי שהוא סתם מנסה להיות נחמד. בסוף הוא אמר את מה ששנינו ידענו שהולך לבוא, ושאל אם זה בסדר שהוא יחזיר אותי עכשיו.

כשהוא הוריד אותי בפתח הבניין שלי, הוא נישק אותי, אבל דעתו הייתה נראית מוסחת.

"תספרי מחר לפסיכיאטרית על המכשיר המחשמל, ותגידי לי מה היא אמרה," הוא אמר, ונסע משם.

כשהגעתי למתחם המשותף בדירה המחולקת שלי, פגשתי שם את השכן הגיי שלי (שמאז כבר עזב) שסיפרתי לו ביום שישי שאני יוצאת לזיון.

"רק עכשיו חזרת מהזיון?" הוא שאל.

"כן," חייכתי חיוך מריר, "נשארתי לישון אצלו".

ואז הוא ברבר משהו והציע לי ללכת איתו לסרט בערב, ואני, לא יודעת להגיד לו, הסכמתי.

לא רציתי ללכת לשום סרט. רציתי רק להיכנס למיטה ולבכות. ידעתי שהרסתי הכל. מה שלא ידעתי, זה למה לעזאזל אכפת לי.

למחרת, יום ראשון, לא שמעתי ממנו כל היום. אם יום לאחר פגישתנו הקודמת הוא כבר שלח לי הודעת השכמה, ובמהלך כל השבוע ניסה לשכנע אותי באובססיביות להיפגש איתו שוב- הפעם הוא נעלם.

בכיתי כל היום בעבודה. אפילו לא היה לי כוח לצאת מהחדר לשירותים, והבנות שעובדות איתי ראו והתכתבו ביניהן. בשלב מסויים שלחתי הודעה לאקס שלי-

"נראה לי שעשיתי טעות".

הוא התקשר.

יצאתי החוצה לדבר איתו.

אני חייבת לומר משהו לגבי האקס שלי. אין ספק שהוא עשה טעויות בקשר שלנו. גם אני עשיתי. אין ספק שהוא פגע בי. אבל הוא לא בנאדם רע. והסיבה שאני יודעת את זה, זה כי הוא חושב שהוא כן. והוא מכה את עצמו על זה כל יום. אבל הוא אחד האנשים הכי טובים שהכרתי בחיי. ואני לא מתחרטת לרגע על הזמן שהיינו ביחד. למדתי המון מהקשר בינינו, וזכיתי להכיר בנאדם נפלא. אנשים לא מבינים למה נשארתי איתו בקשר אחרי כל מה שקרה. בדיוק בגלל איך שהוא התנהג בשיחה הזאת, ואיך הוא התנהג וממשיך להתנהג מאז שנפרדנו. הוא נסיך. ביטוי קצת פרחי, אבל תתמודדו. הוא נסיך. הוא מותק. והוא חבר טוב. ואם לא היה לי אותו לדבר איתו באותו יום, הייתי מתחרפנת.

סיפרתי לו על הסופ"ש. על איך אני התנהגתי. על איך הוא התנהג. סיפרתי לו, שעשיתי טעות בכך שנכנסתי לקשר הזה.

"אני באמת חשבתי שאני מסוגלת," התייפחתי, "אני באמת חשבתי שזה מה שאני רוצה. אבל.. אני לא ציפיתי.. שהוא יהיה כזה חמוד.. כזה מתחשב.."

"התאהבת בו?"

"לא! לא התאהבתי. אני לא מכירה אותו בכלל. הוא לא מספר כלום על עצמו. הוא לא מוכן לספר במה הוא עובד. שזה קצת מוזר.. אבל זה לא מפריע לי. כי העבודה לא מלמדת אותי כלום על הבנאדם. העבודה שלי היא הדבר האחרון שמגדיר אותי. זה סתם מסקרן לדעת למה זה כל כך חשאי.. בכל אופן, לא, אני לא מאוהבת בו. אבל אני כן.. מרגישה משהו. יותר משחשבתי שאני ארגיש. אני באמת חשבתי שאני אהיה מסוגלת לעשות את ההפרדה הזאת. שאני אהיה מסוגלת ליהנות מהיתרונות של קשר מהסוג הזה בלי לפתח רגשות. למה הוא היה חייב להיות כזה חמוד??"

"אני מסכים שהוא התנהג אלייך יפה, ואם הוא יהיה מעוניין בקשר רציני, אני בעד. אבל את צריכה לזכור שמדובר בבנאדם עם היסטוריה של חיבה ל-BDSM ושליטה. יכול להיות שהוא בכוונה מחזיק אותך בפוזיציה הזאת, תלויה באוויר, כדי שהוא זה שיחליט לאיזה כיוון זה הולך. מה שאת צריכה לעשות כדי להשתחרר ממנו זה להיכנס לקיופיד, ולמצוא מישהו אחר. לא לזוגיות, כי אני יודע שאת לא בראש לזוגיות כרגע- אבל גם מישהו מחפש יזיזות כמוהו. ואז לא תהיי כל כך תקועה עליו ותלויה ברצונות שלו".

"אבל אני לא רוצה יזיז אחר. אני לא רוצה יזיזות בכלל. אני רוצה אותו. ולא משנה באיזו קונסטלציה. הוא לא 'יזיז' בשבילי. יש לי חיבור אליו ברמה המנטלית. אני מזדהה עם צורת החשיבה שלי בכל כך הרבה מישורים. אני רוצה אותו, ואף אחד אחר לא יהווה תחליף".

אז הוא ניסה לגרום לי למצוא סיפוק בדברים אחרים. הזכיר לי את הקורס שאני לומדת, שאמור להוביל אותי לקראת עתיד מקצועי וכלכלי טוב יותר- ומה שיותר חשוב מבחינתי- פוטנציאל חברתי טוב יותר. למרות שגם זה כבר לא בטוח. לא נעים להגיד, אבל בעקבות ההכרות עם האנשים שלומדים איתי בקורס, אני מתחילה להרגיש שלא בטוח שאכיר בהייטק אנשים ברמה שלי. ושוב, לא שאני חושבת שאני ברמה כל כך גבוהה, אבל לצערי רוב האנשים שאני מוקפת בהם כרגע מרגישים לי ברמה אינטלקטואלית ומנטלית נמוכה משלי וזה מאוד מתסכל. הגעתי לקורס מתוך חשש שלא אהיה טובה מספיק, שאין לי רקע או נטייה ריאלית, ושאני אצטרך להתאמץ מאוד בשביל להיות ממוצעת, והפכתי לתלמידה המצטיינת בכיתה. היה לנו מבחן ראשון לפני שבועיים- ציון עובר הוא 75- אני קיבלתי 93 (טעות אחת מטופשת ובעיקר סמנטית שנבעה משאננות יתר שלי)- וכמעט כל התלמידים האחרים ניגשים למועד ב'.. אני אמורה להרגיש טוב עם עצמי- אבל זה מרגיש לי רע. השאיפה שלי הייתה למצוא את מקומי מבחינה חברתית. להיות סוף סוף בסביבה של אנשים שהם באותה רמה כמוני. אני מקווה שהתלמידים בקורס לא מייצגים את רוב עובדי תעשיית ההייטק.

בכל אופן, הוא לא הצליח. הראש שלי היה במקום אחר. לא היה ניתן לנחם אותי. הייתה לי הרגשה לא טובה. ולצערי, תחושות הבטן שלי לא טועות. אבל דבר אחד נתן לי תקווה. הוא ביקש שאשלח לו הודעה אחרי שאצא מהפסיכיאטרית. קיוויתי שהוא ידבר איתי עוד לפני, אבל ידעתי שאם לא, לפחות יש לי תירוץ לדבר איתו.

הוא לא דיבר איתי לפני. נסעתי לפסיכיאטרית בוכה וכועסת על עצמי. כעסתי על עצמי שהרסתי את זה וכעסתי על עצמי שכעסתי על עצמי שהסרתי את זה. כעסתי על עצמי שנתתי לו להיכנס לי ללב. כעסתי עליו שהוא מה שאני רוצה, והוא לא רוצה אותי.

בדרך הרגלית לפסיכיאטרית, אחרי שירדתי מהאוטובוס, ראיתי קיפוד קטן בשולי הדרך. חייכתי אליו וניסיתי לצלם אותו, אבל הוא נבהל, וברח.

כשהגעתי לפסיכיאטרית סיפרתי לה הכל. על כל מה שקרה בסופ"ש. על הכיף של יום שישי. על החרא של יום שבת. על כמה שהוא ניסה לעזור לי. על כמה שאני פסלתי כל הצעה שלו. על איך שהיום הוא נעלם.

"את צריכה להפסיק לשים קוצים," היא אמרה לי, ומייד נזכרתי בקיפוד. לא יכולתי שלא לחייך. אירוניה, על שלל סוגיה, תמיד מרפדת את המכאובים של חיי. "את עוצרת אותו. מרחיקה אותו. הוא רוצה להיכנס ואת חוסמת אותו. אני בטוחה שזה גם קשור לבעיה המינית שלך. את חוסמת את הכניסה לגוף שלך, כמו שאת חוסמת את הכניסה ללב שלך".

ואז

קרה נס.

פתאום, כל הדעות הקדומות נפלו

כל ההתנגדויות האוטומטיות השתחררו

ואני התחלתי להאמין

לרגע

שאולי

אולי יש אלמנט פסיכולוגי לבעיה שלי.

נכון, מה שהיא אמרה נשמע כמו האמא של הקלישאות. ואני לא באמת מאמינה שאני חוסמת את הכניסה ללב שלי. אני רוצה אהבה יותר מכל דבר אחר בעולם הזה. אבל.. אני גם פוחדת. פוחדת להראות את כל כולי. את כל הפגמים שבי. פוחדת לחוות דחייה ממי שמכיר את מי שאני באמת. ואיתו.. הגעתי קרוב לחשיפה הזאת. והוא לא נבהל. לא מהפגמים החיצוניים. אבל ברגע שחשפתי את הפגם הפנימי שלי- את זה שאני מתה מפחד- מתה מפחד!- מזה שלא ירצו אותי, שאני מוכנה לוותר על הרצונות והצרכים שלי, ולבטל את עצמי כדי שהאחר יהיה מרוצה- מזה הוא נבהל. את זה הוא לא רוצה. כי בניגוד למה שאולי היה אפשר לחשוב מאיך שתיארתי אותו בפוסטים הראשונים- הוא לא נהנה מהשפלתה של האישה שלו. הוא לא רוצה שהיא תבטל את עצמה. הוא רוצה שהיא תילחם על הרצונות שלה. הוא לא רוצה להיות בעמדה גבוהה ממנה. זה לא עושה לו את זה. להפך. זה מוריד לו. וברגע שהוא זיהה את זה בי.. הוא היה צריך לעשות עם עצמו חושבים.

כשיצאתי מהפסיכיאטרית, כשהעיניים עדיין רטובות, שלחתי לו הודעה.

"טוב
צר לי לאכזב, אבל לא ממש הייתה תגובה דרמטית לכל עניין החישמול".

"ותובנות?"

" שאתה אחלה סרוגייט, איי גס. שקול הסבת מקצוע. לא שאני יודעת מה המקצוע הנוכחי שלך. ושאני צריכה להפסיק לשים ברקסים".

איך שכתבתי את זה, התחרטתי.

"אילו ברקסים?"

"חח אם אתה שואל אז כנראה שאני לא שמה".

" לא מבין. על איזה ברקסים דיברתן?"

" עזוב לא אמרתי כלום. כנראה שזו תחושה אישית שלי. טוב אז מה עושים עם הליל סדר התקוע הזה?"

זה היה שבוע שבסופו, יום שישי, היה ליל הסדר. מכיוון שאנחנו נפגשים בסופ"שים, רציתי לדעת אם זה שיש את ליל הסדר אומר שלא ניפגש, או שיש סיכוי שניפגש אחרי.

"מתי זה יוצא?"

"שישי".

" לא יודע. זה לא משנה עבורי שום דבר משמעותי".

"מה זתומרת?"

ואז התחילה הפראנויה. אני מביטה בטלפון, רואה שהוא קרא את ההודעה, רואה אותו מתנתק. והמוח רץ.

אתם צריכים להבין באיזה סטייט אוף מיינד הייתי באותו זמן. ידעתי שהמפגש האחרון היה לא טוב. ידעתי שהוא לא דיבר איתי כל היום. ידעתי שעכשיו הוא עונה תשובות קצרות ולא ברורות. ידעתי ששבוע שעבר הוא ענה תוך שנייה לכל הודעה ששלחתי ודאג שהעניין שלו לא ישתמע לשתי פנים. ידעתי שהוא נתן תשובה די מתחמקת לגבי פגישה בשישי, ואז התנתק. והייתי מאוד פגיעה.

כעבור שתי דקות-

"אתה יכול להיות כן."

קורא ומתנתק. כעבור עוד 4 דקות-

"?"

"מה? אמרתי שפסח לא משנה כלום. זה הכל".

"ושאלתי מה זתומרת.. זה אומר שנפגשים או לא?"

" לא יודע. אני לא נוהג לתכנן שבוע מראש. סביר שכן".

"ממתי?"

"מאז ומעולם".

"מעניין כי שבוע שעבר לא הייתה לך בעיה".

"הייתה לי. לא רצית להיפגש לפני. אז השתדלתי להיות פנוי בשישי".

" הבנתי. בטוח שאתה לא רוצה להגיד משהו?"

"אם לא ארצה להיפגש לא ניפגש".

בום.

אז ידעתי שלא דמיינתי.

"חח
אז לא ניפגש".

" מה? לא מבין אותך בשיחה הזאת. את מנסה לפענח יותר מידי".

"אם אתה אומר.

סתם שתדע,
אחד מהדברים שמוצאים חן בך בעיניי זה הכנות שלך.
זה עובד לכל כיוון".

"כאמור, אגיד לך אם מיציתי. כרגע אני סתם מותש מחוסר הביטחון. אבל יעבור".

"אחלה.
משחררת".

וזהו. שבוע עבר, ולא שמעתי ממנו. שום עדכון לגבי יום שישי, שום אינטראקציה בכלל. ביום שני גם בכיתי המון בעבודה. בשלישי היה הקורס ולמדנו נושא חדש שקשור קצת לתכנות וגיליתי להפתעתי שאני טובה בזה, אז זה קצת עודד אותי. כשהגיע יום שישי, ליל הסדר, אני כבר הייתי קצת במקום אחר. הייתי בטוחה בלמעלה מ-80% שלא ניפגש. קיוויתי שלפחות תהיה לו ההגינות להגיד לי מראש, בכלל, לנפנף אותי במילים ולא בגוסטינג אם זה יגיע לכדי זה. רציתי להאמין שהוא כמו שהוא הציג את עצמו. כן, דוגרי, לא משחק משחקים.

הלכתי לליל הסדר אצל אמא שלי ואפילו לא שמתי את הפלאפון על השולחן. צחקתי ונהניתי- זה נדיר ביחס לכל ליל סדר או חג במשפחה שלנו, גם אם מוציאים אותו מהמשוואה- וכשהערב נגמר ואחי החזיר אותי הבייתה, עליתי למעלה ותהיתי אם להוריד את האיפור. כשאני נפגשת איתו אני תמיד מאופרת- שוב חוסר ביטחון וחוסר אהבה עצמית, לא מרגישה בנוח להיפגש עם גברים כשאני לא מאופרת- ולא רציתי להוריד את האיפור מליל הסדר רק כדי להצטרך להתאפר שוב במידה וכן ניפגש. ואז זה עצבן אותי. למה הוא זה שמחליט? למה אני צריכה לשבת ולחכות שהוד רוממותו יואיל בטובו לזמן אותי אל לשכתו? אחרי שעה של צפייה בסרטונים ביוטיוב כשאני מאופרת, קמתי,והסרתי את האיפור באקט של השלמה. אני כבר לא אפגש איתו היום.

למחרת יום שבת. לא שמעתי ממנו. וזה עצבן אותי. כי זה דבר אחד לא להיפגש איתי ואולי בגלל ליל הסדר לא להצליח לעדכן אותי מראש על זה, אבל לפחות הודעה למחרת, משהו, להגיד שאתה לא בעניין ולאחל לי דרך צליחה וחיים נפלאים. ההיעלמות הזאת הוכיחה לי יותר שצדקתי בתחושותיי. אבל לא הייתי מוכנה לסיים את זה ככה. לא איתו.

" אז זהו? זה קצת דיק מוב להעלם".

" לא. אני לא עושה גוסטינג. אבל לא פנוי כרגע. מארח אנשים לכמה ימים".

" חח כמובן. אני לא אוהבת שמזלזלים באינטיליגנציה שלי.
היה נעים".

" לא נשים. אנשים".

"זה לא משנה.
זה תירוץ שמאפשר לך להיעלם לכמה זמן שאתה רוצה ואז לחזור כשיתחשק לך".

" את קופצת למסקנות. אני לא צריך לשקר לך".

"ברור שאתה לא צריך לשקר לי בגלל זה לא ברורים לי המשחקים האלו".

"הם לא ברורים לך כי הם בראש שלך. אני פשוט לא פנוי. זה הכל".

" עד להודעה חדשה. אם בכלל. ואני אמורה לשבת ולחכות שתחליט שנאה לך לתקשר איתי".

" נטע, אנחנו לא בזוגיות. אנחנו נפגשים כשבא לנו".

"כשבא לך".

" אני לא צריך לשקר או לתרץ. השבוע זה לא יקרה. אנחנו נפגשים פעם בשבוע. כי את הגדרת את זה ככה".

"זה כבר לא פעם בשבוע".

"אני לא מציק לך ואומר 'אה… זה רק מתי שמתאים לך!'"

"ואם זה גם יותר מדי בשבילך, הכל בסדר, לא צריך בכוח".

" לא. אמרת וקיבלתי. טוב. תעשי מה שאת רוצה. אני לא יכול להתגונן מפנטזיות".

"אני מדברת עובדתית על ההתנהגות שלך. זה נכון שאנחנו לא בזוגיות ואתה לא חייב לי שום דבר, אבל חשבתי שיש מינימום של כבוד הדדי וכנות. גם במידה ולא בא לך יותר- שזה הכי לגיטימי בעולם- ציפיתי שתהיה מסוגל להגיד לי. אני קולטת ממך וייבים ושינוי ביחס ואני בדרך כלל לא טועה לגבי הדברים האלו. אז עכשיו אתה אומר שיש אצלך אנשים ל'כמה ימים' שזה לא ממש מוגדר, ואני פשוט אמורה לחכות שתרצה, אם תרצה, להציע לי להיפגש. זה מרגיש כאילו אתה מנסה לדחות את הקץ או משהו, או מחכה למשהו כזה כדי שתוכל להפיל עליי את השינוי בהחלטה שלך. אתה לא צריך להתאמץ כל כך. מותר לך לא לרצות יותר. אבל אל תחרטט אותי."

" את פשוט מתעקשת על הסיפור שלך. אני קצת מרושש בימים אלו. אז יש פה זוג דרך Airbnb. זה הכל. הם פה לשלושה לילות. וזו פעם אחרונה שאני בכלל מסביר את עצמי ככה. אם את צריכה מישהו שתמיד ידווח ודברים בסגנון, זה זכותך וזה לגיטימי. אבל זה לא אני".

קצת צרם לי הטון המתגונן/תוקף בהקשר לזה שגרמתי לו להסביר את עצמו, וחמור מכך- לחשוף בפניי פרטיים אישיים מחייו. הוא מאוד דיסקרטי לגבי חייו הפרטיים- ספציפית תחום העיסוק שלו- ואני מכבדת את זה. אבל אני לא חושבת שצריך לנצל לרעה את זה שאני מכבדת את זה. בכל אופן, הבנתי שאנחנו לא בסוג קשר שבו הוא מחוייב לשתף אותי בפרטים האלו, וזה גם לא היה האישיו שבגללו כעסתי עליו, אז לא התייחסתי לטון הזה.

"אתה לא צריך לדווח. לא הייתי זקוקה לפירוט הזה. אבל כשבנאדם נעלם בלי הסבר, בהנחה שהוא לא מנסה להעביר מסר כמו שאתה טוען, מן הראוי שהוא לפחות יראה סימן חיים רק כדי להסביר שהוא לא מנסה להעביר מסר בהעלמות הזאת. רק איזה 'היי, מה קורה? סורי שאני לא הכי זמין, קצת עסוק. אני אדבר איתך לגבי הפגישה הבאה שלנו' או משהו בסגנון"

"התכוונתי אתמול ושכחתי אחרי ריב עם ההורים. אבל את יכולה גם לשאול. אני לא משחק משחקי אגו. אין בזה פחיתות כבוד או משהו. אנחנו משחקים בהדדיות".

" חח זה מה שכולם אומרים.
נמאס לי להיות תמימה ולאכול את זה תמיד. אני כל הזמן מאמינה לזה. כי אני מראש הולכת על גברים שאני מאמינה שהם כנים ודוגריים ולא משחקים משחקים.
ואז הם משחקים משחקים. אז תסלח לי שלאט לאט זה יוצר בעיות אמון
בכל מקרה, אני כן נוטה להאמין לך".

" תראי… אני לא מרבה לדבר ככה. אז בשבוע הראשון נלחמתי לשדל אותך ליותר מפגשים. ברגע שהבהרת שזה רק בסופ״ש, אז הפסקתי לדבר באמצע. והייתי צריך להגיד לך אתמול שלא מסתדר לי הפעם. זהו".

"ברור שיש נסיבות ואפשר לבטל. אבל דווקא בגלל שזה קשר לא מחייב כזה, תקשורת זה משהו מאוד חשוב כדי להבהיר כוונות.
אז כמו שאמרת, אתה ממש לא צריך לתת לי הסברים מפורטים. אבל רק להגיד אם כן או לא ומתי. לא נראה לי שזה בשמיים. ואם מבחינתך זה כן, אז כנראה שזה לא יתאים".

" נו אבל כבר אמרתי את זה. בסדר. להבא אזכור להתריע".

"סבבה".

"הקיצר… פעם הבאה אני אלבש משהו סקסי ואענש".

ואז השיחה גלשה לכיוון הזה..

אבל מהר מאוד הידרדרה שוב.

"את רוצה אני יכול לקפוץ לשעה".

"לא אצלי. אני גרה בכוך".

"למי אכפת".

" לי. לא אצלי. לך יש כללים, אז גם לי".

"גם הכוס שלך כוך. אבל מצליחים להכניס".

" זאת כמעט אותה מידת צרות. אני בקושי נכנסת".

" אני רק אכניס את הזין. תפתחי על השרשרת".

"חח מה זה גלורי הול? אפילו שרשרת אין 😞 הכי עולב".

"זה לא מפריע לי. אבל כרצונך".

"כמה נעלה מצידך".

"את זאת שנשארת בלי זין".

"ואני מניחה שלך יש בוידעם מלא בכוסים? סתם נו
זאת שיחת סרק גם ככה
אני במחזור".

"אז?"

"איח אתה מאלה?"

" את לא מזדיינת במחזור? מבזבזת את הזמן שאת הכי חרמנית ואורגזמית".

"מה שנכון".

" תשתחררי מזה. זה הגוף שלך".

"לא מגעיל אותך?"

"זה לא מגעיל".

"זה קצת כן".

"אפילו מגרה".

"בסטייל של סרט אימה כזה".

"אין שום סיבה מהותית להגעל מזה. סתם חינוך שמרני".

" לא מסכימה. אני חושבת שלהתמרח בדם זה קונספט לא סופר אסתטי גם בלי קשר לסקס. אבל מצד שני, אין לי התנגדות עקרונית לזה אם לגבר אין. ומה שאמרת נכון- זו באמת התקופה שאני הכי חרמנית".

" כולן. (למעט כאלה שסובלות מכאבי מחזור קשים)".

" לא תיתן לי להרגיש מיוחדת. שלמזלי הרב זו ממש לא אני".

"את רק סובלת בכל יתר הזמן".

" אמרנו פולניה. Side note- העקיצות האלו.. כאילו, אני מבינה שהן ממקום טוב בסך הכל.. אבל זה קצת מדכא. וזורה לי מלח על הפצעים.. והם כואבים גם ככה. תעשה עם זה מה שאתה רוצה".

"אם את לא מצליחה לצחוק על זה, זה לא יעבור. (אני יודע… ״זה רק פיזיולוגי״)".

" זה באמת רק פיזיולוגי, דוד. אצלי אין אלמנט פסיכולוגי בסקס. אני תמיד צוחקת על זה. כל הזמן מריצה דאחקות על זה שיש לי כוס פגום ושיט. אבל כשזה בא מהצד השני.. זה מרגיש קצת פאסיב אגרסיב וזה גורם לי להרגיש חסרת ערך. בכל מקרה, אמרתי תעשה מה שאתה רוצה. זה לא כזה אישיו. אני כבר רגילה."

" זה נטו הומור. אני לא מצנזר את עצמי".

"אתה לא צריך".

" וזה לא צריך להציק לך גם כשני צוחק על זה. אל תהי גם צרת מחשבה ;)"

"יאללה
גחגך חופשי".

"אני אשמור את הבדיחות על הכוס הצר שלך לכשאהיה בתוכו".

" Wishful thinking
בקצב הזה לא נראה שזה יקרה מתישהו".

"את זאת שמסרבת להכניס לכוכך".

"יש גבול לרמת הכוכיות, אני לא רוצה לעורר את הקלסטרופוביה שלך".

" את ממשיכה למנוע מעצמך בגלל מה שאנשים אחרים חושבים – למרות שהם לא חושבים את זה. אבל בסדר. הותשתי מלשכנע".

" אוח אני סתם משליכה עליך.
אני לא רוצה. הדירה שלי לא נועדה לאירוח משום סוג. ועכשיו הכדור חוזר אליך
ורק שמה על השולחן
שבחמישי אני לא עובדת
🤐".

" זה לא 'אירוח'. אם יש קיר להצמיד אותך אליו, זה מספיק. אם יש כסא לכופף אותך כנגדו".

"הדירה עצמה היא דירת חדר. שזה אוברסטייטמנט לתכל'ס מסדרון. היא לא אופציה בשום קונסטלציה ולא תצליח לשכנע אותי אחרת".

"היא כן. גרתי בדירות חדר. זיינתי בדירות חדר. את מתביישת וזה לא טוב גם בלי קשר אלי או לסקס. אבל מיציתי. את כולך קרבות. נחכה שהבית שלי יהיה פנוי".

"אני לא קרבות. לך יש קווים אדומים וגם לי. לא נוח לי בדירה שלי. זכותי. אני חושבת שאני די זורמת בדברים אחרים שהם קצת יותר מהותיים. אם זה הדיל ברייקר מבחינתך- שיהיה. לא עובד עליי הפאסיב אגרסיב הזה."

"לא מסכים. אבל בסדר".

"לגבי מה? שזו זכותי או שאני זורמת בדברים אחרים?"

"לא. לא משנה. מיצינו. זה מה שאת רוצה".

"אוקי.
ומה עם מה שאתה רוצה?"

" סותר את מה שאת רוצה. אז נמתין".

"תעדכן אותי?"

"אוקיי".

עוד שבוע עבר בלי תקשורת. ביום רביעי קיבלתי הודעה מפתיעה מאותה חברה שכתבתי עליה אז שאמרה שלא תרמתי שום דבר לעולם. מאז שחזרתי מזנזיבר באוגוסט, התנתק בינינו הקשר. רבנו שוב ואני החלטתי שאני לא רודפת אחריה יותר. כמעט שנה עברה- ופתאום הודעה ממנה. אמרה שהיא מתגעגעת אליי. שממש עצוב לה שניתקנו את הקשר. שאני החברה הכי קרובה שלה. שהיא מצטערת על איך שהיא התנהגה ושהיא תשתדל לשמור על איפוק. והיא הציעה לי לבוא לישון אצלה בסופ"ש.

דילמה. מצד אחד, רציתי לנסות לחדש את הקשר איתה. מצד שני.. היחסים איתו קצת עלו על שרטון, וכבר לא נפגשנו בסופ"ש שעבר, אז עכשיו עוד סופ"ש? לא רציתי שייצא שעכשיו אני מנפנפת אותו.

"לא," האקס שלי אמר בתקיפות, "את נפגשת איתה. את לא תבטלי חידוש קשר עם חברה שלך בשביל בחור שאפילו לא רוצה אותך לקשר רציני! כמו שהוא ידע לא להיפגש איתך בשבוע שעבר, ככה גם את יכולה להגיד לו שיש לך תוכניות לסופ"ש הזה".

אבל אני התלבטתי. פחדתי שאם אני לא אפגש איתו בסופ"ש הזה, זה יהיה סוף הקשר. מצד שני, הוא לא דיבר איתי כל השבוע, למה אני אמורה לבטל תוכניות בטוחות עם אנשים בשביל האולי שלו? אמרתי לה שאני אחזיר לה תשובה סופית למחרת בבוקר.

אחרי לילה של לבטים, שלחתי לה בבוקר הודעה- "אני באה אלייך לסופ"ש".

ב-13:10 קיבלתי ממנו הודעה.

" אמרנו מחר? או היום?"

"לא אמרנו כלום. אמרת שתעדכן כשהדירה תתפנה".

"אמרתי לך שהיא מתפנה אתמול".

"הממ…
אני אוכל היום אבל מאוחר".

"אבל אמרת שיש לך יום חופש".

"מחר, כן, אבל אני נוסעת לחברה".

"אז הלילה".

" סבבה. מתי?"

"21:30 זה בסדר?"

" זה בסדר אם אולי אחזיר אותך בסוף הביתה? יש לי הרבה עבודה ואני ישן יותר טוב לבד. אני לא בטוח שזה מה שאעשה בפועל. יכול להיות שיבוא לי להזרק. אבל אם ארגיש אחראי…"

הבטתי בהודעות בחיוך מריר. "להחזיר אותי בסוף הביתה". איפה הימים שהוא פרקטיקלי התחנן שאשאר לישון אצלו? פעם אחת זה קרה, וירד לו. ירד לו ממני. אם פעם היה דיבור על אולי, תיאורטית, היפותטית, התפתחות למשהו אחר, עכשיו ברור שבשבילו אני אך ורק זיון. שפעם זה היה בסדר. אבל עכשיו זה לא הספיק לי.

"זה בסדר. גם ככה יש לי אימון מחר ב-11".

ואז התחלנו לדבר על מה אנחנו הולכים לעשות. דיברנו על תלבושות שאני יכולה ללבוש, כשפתאום הוא זרק יציאה.

"את סטרייטית לחלוטין?"

"למה, אחת התלבושות זאת בחורה?"

" לא. אבל יכולה להיות".

" אני סטרייטית לחלוטין 🤷🏽‍♀"

"חבל. היא טינופת. היית נהנית".

ובעודי תוהה מאיפה לעזאזל הוא מארגן בחורה "טינופת" לשלישיה מהרגע להרגע, ניסיתי להרגיע את חצי הקנאה הלא סבירים ולהיות עניינית.

"אתה שוכח עם מי אתה מדבר 😞"

" לא הכל זו הנאה במובן הזה. סקרנות. עניין. אפילו לצפות זה כיף. (לפחות לי)".

"אין לי ספק שלך זה כיף".

" זה לא קטע מגדרי. זו העדפה ופתיחות מינית. אבל אם לא מדבר אלייך, סבבה. אני לא מציע גבר כי זה נראה לי גדול עלייך כרגע".

"למה, יש לך מישהו שהיה יכול להיות בעניין?"

" אף פעם לא בעיה למצוא גבר".

"לשלישיה עם עוד גבר? תסלח לי שאני מטילה פקפוק"

"אבל את מתקשה עם זין אחד. שנים יהרגו אותך, לא?"

"וואו."

"מה וואו?"

"אתה חזק בעקיצות".

"זו לא עקיצה. ציינתי עובדה. את פשוט רגישה לגבי זה אז עצם האיזכור נראה לך תוקפני".

"אמת.
ובגלל זה אולי כדאי להשתדל להזכיר את זה פחות".

" לא. את צריכה לדבר על זה עד שזה יהיה חסר משמעות. לקבור את זה אני מניח שניסית כל החיים".

"לדבר זה לחטט בפצע. מה שצריך זה לעשות. ואת זה אנחנו עושים.
אני אסביר לך איך זה מרגיש מהצד שלי- זה כאילו יש לי נכות ואתה כל הזמן מציין אותה. זה גורם לי להרגיש נחותה, וההערכה העצמית שלי גם ככה לא בשמיים, אז.."

" אז את טועה. לשתוק זה לכבד את המבוכה שלך. את מרגישה נחותה כי את מרגישה נחותה לא כי אני מדבר על זה. כשאני מדבר על זה זה פשוט מזכיר לך את התחושה שלך. התחושה צריכה להשתנות.בכל מקרה, אני לא טוב בצנזורה".

"היא לא תשתנה כל עוד לא יחול שינוי במצב. והלוואי שזה יקרה. אבל כל זמן שזה לא קורה זה מרגיש כאילו אתה רק מנציח את החסך".

"אנחנו מזדיינים. הנושא הזה בדיוק עוסק בזה שאנחנו מזדיינים. אין שום דרך לא לדבר על זה. את צריכה ללמוד לצחוק על זה. להרפות. הבושה הזאת בטוח מפריעה".

"אם זה היה משהו שפוגע רק בי, לא הייתה לי בעיה לצחוק על זה".

" כשפרטנר צוחק על זה זה מרגיש שזה בא ממקום של חוסר סיפוק (שזה בטוח המצב) ועצם זה שאתה צוחק זה כאילו אתה מנסה to humor me וזה גורם לי להרגיש עוד יותר מקרה סעד. תעשה עם המידע הזה מה שאתה רוצה".

" אבל את טועה. ברור שזה מקשה עלי להגיע לסיפוק. אבל זה הקטע הפיזי וזה ידוע. זה הרבה יותר מעצבן שאת רגישה לזה שיחתית. נראה לך שנכים לדוגמה רגישים לנכותם? אולי בכמה שנים הראשונות. אחרי זה מי היה יכול לסבול אותם אם הם כל הזמן היו בוכים על זה ולא מסוגלים לצחוק על זה".

"שוב, הנכות שלהם פוגעת רק בהם".

"את רצינית?!"

"אדם גידם לא מונע ממישהו אחר ללכת".

"נראה לך שיותר קשה להזדיין איתך מאשר מישהו שמשותק מהגפיים מטה? גם הנכות שלהם מקשה על הפרטנרים שלהם. הרבה יותר משלך. צאי מעצמך. תפסיקי לרחם על עצמך. זה רק מתסכל ומסתבך אותך. ואני אומר לך – את כל הזמן מדברת על מה הצד השני רוצה. אני הצד השני! אני אומר לך מה אני רוצה! את לא מבינה שאת כופה את הבושה שלך מעצמך בתור הנרטיב של הצד השני – גם כשהוא אומר לך שזה לא המצב".

"אתה צודק. יכול להיות שזו טראומה מהאקס או משהו, לא יודעת. בכל מקרה, דווקא בגלל שיש לך אופציות זה לא ברור לי למה להתפשר על הנכות הזאת כשאתה לא חייב. ואתה צודק שכל הסטייט אוף מיינד הזה זה סוג של מחשבה יוצרת מציאות וזה גם משפיע על ההתנהגות שלי וכו'.. אני מנסה להשתחרר מזה. אבל אני מרגישה שיהיה לי יותר קל אם אני אוכח להעמיד פנים שהבעיה הזאת לא קיימת וככה אני אוכל אולי להתעלות עליה. להזכיר אותה זה כאילו לשים לי על הגב את העול הזה כל הזמן".

" אולי עם אנשים מסויימים בנושאים מסויימים הטקטיקה הזאת עובדת. לא איתך. את לא מפסיקה לחשוב על זה. אבל זה בכלל לא הבעיה שלך".

"איך אתה יודע? לא ניסית".

"הבעיה שלך זה לא שאת חושבת על זה אלא שאת חושבת על מה הצד השני חושב על זה".

"נכון, אמרתי, טראומה מהאקס".

" את ניסית. הדחקת. הסתרת ממני. הסתרת מגברים אחרים ששכבת איתם. כשלא אמרת כלום, לא ידעתי כלום ומן הסתם שלא דיברתי על מה שלא ידעתי. ו? עדיין כאב לך?"

"כן. למרות שבפעם הראשונה פחות".

" אפשר לנסות. אבל את חייבת להרפות. סקס זה שיחרור. אם אין שיחרור, בלתי אפשרי להנות מסקס (עם או בלי כאב)".

"הדבר היחיד שאני נהנית ממנו בסקס זה השחרור. זה האווירה. זה כל המסביב. אם זה לא ניכר מבחינתך, זו כבר בעיה אחרת, וזה משהו שכבר נתון לשיקולך. אבל חשבת פעם למה אני בכלל רוצה להיכנס לקשר שהוא נטו סקס אם אני לא נהנית מסקס?"

"כדי לנסות לתקן את זה. אם לא, זה מחסכים רגשיים ורומנטיים. וזה לא בריא".

" לא חסכים רומנטיים. אם זה היה בגלל זה זה לא היה איתך.(לגבי המשפט הראשון שלו) גם, אבל גם כי אני כן מוצאת דברים שאני נהנית מהם. זה לא הדברים הקונבנציונאליים שרוב האנשים נהנים מהם, אבל beggers can't be choosers. אני נהנית מהמסביב, אבל אם אתה לא מרגיש את זה או שזה לא מספיק לך, זה משהו שאתה צריך להחליט עם עצמך לאן אתה לוקח את זה. אבל זה כרגע המקסימום מבחינתי".

עברו 9 דקות והוא לא הגיב.

"התייאשת?"

"לא. ייתכן שאת צודקת. גם זו גישה. לרדת מחדירות לגמרי ולשחק משחקים אחרים. קשה לי להאמין שאני אתמיד במצב כזה, אבל אולי. לא יודע. אם לא יבוא לי, אגיד לך".

זה לא מה שהתכוונתי, אבל העציב אותי שהוא מוכן לוותר על ההנאה שלו בשביל שאולי אני אהנה, והכאיב לי שזה כנראה לא יספק אותו לאורך זמן. זה גרם לי להרגיש שוב חסרת ערך, לא שווה. לא רציתי להיות איתו על זמן שאול כי אני חרא זיון.

" טוב תראה. נראה לי שעדיף שנוותר. זה לא הולך ונוצר מצב שאף אחד לא מסופק. ואתה אומר לי לא לחשוב עליך, אבל אז אתה אומר שאתה לא חושב שתתמיד במצב כזה".

" אמרתי עתידית, אבל כהרגלך, את ישר נבהלת עבור הצד השני. טוב. מה שבא לך".

"סליחה שאני לא אגואיסטית".

"יש טווח בין אגואיזם ובין ביטול העצמי בפני האחר".

"כן אבל בסופו של דבר אתה מודה שזה משהו שפוטנציאלית יש לו סיכוי להפריע לך בעתיד, אז אני אמורה להתעלם מזה?"

"כן! כולם עושים את זה. כל זיון אולי הוא האחרון. כל יום בזוגיות הוא אולי יום לפני פרידה. כולנו מדחיקים את זה כי אי אפשר להתנהל בחרדה כל הזמן מהצד השני. בכל מקרה, די. אני לא מתווכח איתך יותר. אם את רוצה לבוא, תתמסרי ותעשי מה שאני אומר. אם לא, אז לא".

וידעתי שהוא צודק. הוא צודק. אני מונעת על ידי הפחדים שלי, ושוב, הוא קורא אותי כמו ספר פתוח. הוא היחיד פה שבצד שלי. אני לא בצד שלי. אני בצד של כל העולם חוץ מעצמי. אבל הוא רוצה שפעם אחת אני פאקינג אדאג לצרכים שלי. שאני אפסיק לחשוב כל הזמן מה חושבים, ואם אני מרצה מישהו אחר- שאני אדאג כבר לרצות את עצמי! וזה שרף אותי לדעת שהבנאדם היחיד שרוצה את טובתי לא מבין שטובתי היא שהוא ירצה אותי. והרגשתי שהוא ככה כי זה מי שהוא, כי הוא לא צריך להיות מאוהב כדי להיות אכפתי, כי אצלו זה לא באמת עובד מאינטרסים. אני מעצבנת אותו, בדיוק כמו שעצבנתי את האקס שלי, ובדיוק מאותן סיבות. בסוף, החוסר רצון שלי לפעול למען עצמי, פוגע גם בהם. והם מתייאשים.

פחדתי. פחדתי שאם אמשיך להיפגש איתו, הוא ימשיך לראות כמה שאני דפוקה, כמה שאני לא מסוגלת להשתנות, ויטיח את זה בפרצופי בדרך הכי טאף לאבית שיש כמו שרק הוא יודע. וגם פחדתי לדעת למה הוא התכוון באמירה "תתמסרי ותעשי מה שאני אומר".

"מה אתה אומר?"

"מה שבא לי".

בלעתי את הרוק פעם אחרונה.

"אז לא".

" לגיטימי. אני מקווה שתמצאי מה שאת מחפשת".

"גם אתה".

הוא נשאר מחובר עוד דקה אחרי ששלחתי את ההודעה. כאילו מחכה שאשלח עוד משהו. רציתי לשלוח משהו. אבל לא ידעתי מה. רציתי מילות סיכום, פרידה, הרגשתי שמגיע לו יותר. אבל הייתי משותקת. בסוף הוא התנתק. ואני נתתי לדמעות לפרוץ.

רציתי להרגיש גאווה. והרגשתי. קצת. רציתי להרגיש שלא נכנעתי לקראש הזה, שעשיתי את ההחלטה הנכונה, שלמדתי לקח אחרי מה שקרה בשבוע שאחרי הפגישה האחרונה שלנו שבו הרגשתי את הלב שלי מתנפץ לרסיסים מתחת לשיריון הפלדה שלו. זה לא היה צריך לקרות. ולא כי הוא לא בא טוב בעין לאנשים אחרים, כי לא מעניין אותי מה אנשים אחרים חושבים. אני יודעת מי הוא מתחת לסטיגמות. אבל הוא הציע לי משהו שאני לא מוכנה לו. אני פרימיטיבית. אני עדיין אותה ילדה פתטית שנדלקה על כל ילד שהעניק לה שביב של יחס. לא מסוגלת לעשות את ההפרדה בין אכפתיות לרומנטיקה. לא מסוגלת להרגיש בלי להתחייב. ואיתו אני מרגישה, לא יעזור כלום. לא סתם הוא היה תקוע לי בראש שנה, אחרי פגישה אחת בודדה שכל כולה סקס די אלים. לא סתם כל פעם שנתקלתי בפרופילים המחודשים שלו בקיופיד, נמסתי. נמסתי מכל הסיבות שבחורות אחרות נגעלות ומדווחות עליו. הבנתי אותו. אבל הוא לא רוצה לתת לי את מה שאני רוצה ממנו. וגם את מה שהוא מוכן, הוא ייתן עד שיימאס לו. ואם זה תלוי בי, יימאס לו צ'יק צ'אק. עשיתי את ההחלטה הנכונה.

אז למה אני מרגישה כל כך רע?

מאז אותו יום, ערב חג שני של פסח, עבר חודש וחצי. חודש וחצי שאני לא מפסיקה לחשוב עליו. בהתחלה הייתי בשליטה. המשכתי הלאה. הייתי שלמה עם עצמי. אבל הפסיכיאטרית הזאתי התעקשה כל הזמן לדבר עליו בפגישות שלנו. הזכירה כמה שהוא היה אכפתי אליי, כמה שהוא רצה לעזור לי. משכה אותי בלשון לדבר על החיבור הנפלא שהיה לי איתו, שלא דומה לאף חיבור שהיה לי עם אף אחד אחר.

חזרתי לשוטט באפליקציה.

ויצאתי בזעף מייד.

כולם כאלו מטופשים. בנאליים להחריד. משעממים את השועלים. אין אות אחת מקורית באף פרופיל, של אלו שטורחים בכלל לכתוב משהו. ושוב נכנסת לפרופיל שלו. אין בכלל מה להשוות. כנות ואותנטיות בכל מילה, לא מתנצל, לא מזייף.

וככל שהימים עברו, התחושה התחדדה.

אני רוצה אותו.

כל אחד אחר יהיה התפשרות.

ולא מעניין אותי בכלל אם כן זוגיות או לא זוגיות.

אני רוצה אותו. אני רוצה לדבר איתו, אני רוצה לשתות איתו, אני רוצה לוייפ איתו, אני רוצה להזדיין איתו, אני רוצה שהוא ינזוף בי, אני רוצה אותו. אני רוצה להשתנות בשבילו. בשבילי, כן, בסדר, אבל גם בשבילו. אני רוצה שהוא יהיה הטריגר. ולא אכפת לי כלום.

ובשבועות האחרונים אני מנסה. לאזור אומץ. לשלוח לו הודעה. ומשתפנת בשניה האחרונה.

כי כל הודעה שאשלח עכשיו תוציא אותי לא טוב. תוציא אותי סמרטוטה שהוא יידע שבכיס שלו. אני זו שחתכתי, ועכשיו אני חוזרת על ארבע. וזה פחות ההשפלה, ויותר המסר שהיא משדרת. לא רוצה שהוא ינצל את הכוח שלו עליי לרעה. לא רוצה שהוא יידע שיש לו כוח עליי. לא מאמינה במשחקים, אבל פאסון זה דבר חשוב כשאין הדדיות ברגשות ובמטרות. מצד שני, אני רוצה להיות כנה. להפסיק לשים מגננות. להפסיק להיות קיפוד. אני רוצה שהוא יידע, שאני יודעת, למה ירד לו ממני. ואני רוצה שהוא יידע שאני מבינה אותו. ושהוא צודק. ושאני רוצה לנסות לשנות את התכונות האלו בי. ואני רוצה לעשות את כל זה בלי לצאת סמרטוטה.

משימה בלתי אפשרית?

אולי. בגלל זה לא עשיתי את זה עד עכשיו.

אבל אני יודעת שאני לא אסלח לעצמי אם לא אתן לעצמי צ'אנס אחרון, ויהיה מה שיהיה.

כמו שאני רואה את זה, קיימות, או היו קיימות, כמה אופציות:

  1. הוא חסם אותי ובכלל לא יראה את ההודעה שלי. האופציה הזו, לשמחתי, כנראה נשללה, כי במהלך הכתיבה של הפוסט הזה נכנסתי לשיחת הוואטסאפ איתו והוא היה מחובר כמה פעמים.
  2. הוא לא חסם אותי, הוא יקרא את ההודעה, ולא יגיב.
  3. הוא יגיב שהוא לא מעוניין. שאני מתוסבכת מדי ושעדיף שאני אעבוד על עצמי בלעדיו.
  4. הוא יסכים לתת לי צ'אנס וירצה להיפגש.

כל אחת מהאופציות תיתן לי איזה שהוא קלוז'ר, שכרגע אני מרגישה שלא קיבלתי. אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה. זתומרת, אני רוצה שהוא יענה וירצה להיפגש, אבל אני לא יודעת לאן אני מצפה שזה יוביל. אני רק יודעת שאני רוצה אותו בחיים שלי.

לגבי ההודעה- זה לא יהיה "היי", לא "מה קורה?", וגם לא "התגעגעתי". אני יודעת שמה שהוא צריך לשמוע זה שאני יודעת איפה טעיתי, ושאני מצטערת. שאני מעריכה את מה שהוא ניסה לעשות בשבילי, ושאני אשמח אם נוכל להיפגש שוב. לא יודעת איך לעשות את זה ישיר עם פאסון, אז נעשה את זה ישיר וזהו. אני יודעת, שישירות עובדת עליו.

כל מה שכתבתי עד עכשיו היה נכון עד ליום שישי בצהריים.

בערב, התגלה לי מידע חדש לגבי הבחור.

מידע שטלטל אותי, וגרם לי להבין כמה דברים.

את המידע לא גיליתי דרכו, והוא קשור לתחום העיסוק שלו. עכשיו אני יודעת למה הוא שמר עליו בסוד.

אני לא רוצה לחשוף יותר מדי פרטים, רק אומר שהפרסונה שלו די מוכרת כפרסונה, ושרק לאחרונה הוא נחשף בזהותו האמיתית, כבחור שאני מכירה. הדבר האירוני הוא, שנחשפתי לזהותו הבדויה בזמן שיצאתי עם האקס שלי, והוא זה שדירבן אותי להיחשף אליה. הוא גם זה שגילה לי שזה הוא עכשיו. ממש בא לי להגיד מי הוא, כי זה יסביר גם למה אני כל כך מתחברת אליו וכמה אנחנו דומים בלי שידענו. אבל אני לא אחשוף אותו (למרות שהמידע כבר בחוץ) כי הדברים שסיפרתי עליו פה עלולים לפגוע באישיות ה"ציבורית" שלו, נקרא לזה? מוזר לי להתייחס אליו ככה. בכל אופן למען הסר ספק- תחום העיסוק שלו חיובי בהחלט. העניין הוא, שמאז שגיליתי את זה עליו, זה קצת ערער אותי. זה לא משנה את דעתי עליו, אם כבר רק גורם לי להרגיש חיבור יותר גדול אליו ולהעריך אותו יותר, אבל מצד שני העובדה שהוא התחיל להיות קצת מוכר בחוגים מסויימים מלחיצה אותי קצת. אני נוטה להאמין שמאז שהוא נחשף בזהותו האמיתית הרבה בחורות שהכירו את הפרסונה הציבורית שלו ינצלו את זה שעכשיו הן יכולות לשייך שם ופנים לדמות ויתחילו איתו. ואני קנאית גם כשאין לי לגיטימציה לקנא. מעבר לזה, דברים שנחשפתי אליהם עכשיו מסבירים גם את חלק מההתנהגויות שלו איתי. בכל אופן, זה לא משנה את הרצון שלי ליצור איתו קשר. ומה שיהיה יהיה. אם ניפגש, אני לא מתכוונת לומר לו בהתחלה שאני יודעת מי הוא. אני חוששת שזה יביך אותו. אני מאמינה שאם הוא לא שיתף אותי עד עכשיו (למרות שהמידע נחשף לפני שחזרנו לקשר), כנראה שיש סיבה. וזכותו לשמור לו את החלק הזה בחייו לעצמו.

זהו.

תודה לכל מי שקרא, ובכלל, לכל מי שעבר איתי מישרא לכאן. אני אמשיך לעדכן 🙂