כתבתי פוסט מקדים בשבוע שעבר. כשבאתי ללחוץ על כפתור ה"שמור", האצבע כנראה החליקה לכפתור אחר (שלא ברור לי מהו כי אני לא רואה אף כפתור בסביבה שהוביל לתוצאה שקיבלתי), הקטע שכתבתי נמחק, ולא היה ניתן לשחזר אותו.התייאשתי עד מאוד, ולא חזרתי לכתוב.הקטע שכתבתי היה טוב, לטעמי, ובעיקר חשוב.אבל- ייתכן שגם כבד מדי. לא שזה אכפת לי, אבל אולי אם הוא היה מתפרסם, לא הייתי יכולה לחזור אחורה ולספר את המשך הקורות עם הבחור.שגם ככה לא הכי בא לי לעשות.אבל אני חייבת.כי אני חושבת על זה כל הזמן.כי השבוע שעברתי אחרי זה היה נוראי.כי אני לא יודעת איך להמשיך הלאה.כי אני לא רוצה להמשיך הלאה.כתבתי בפוסט שלא שרד על זה שאני ישנה כל סופ"ש- כמעט כל הסופ"ש. גם עכשיו רציתי לחזור לישון, וזה אחרי שקמתי היום ברבע לאחת בצהריים (בזמן כתיבת שורות אלו השעה היא 15:00). השינה היא בריחתו של האדם הדכאוני. ושוב, הסלידה שיש לי מהמושג הזה- "דיכאון"- להפוך תפיסת עולם לגיטימית למחלה שצריך לרפא. איפה הסובלנות פה? אבל, בהיעדר הגדרה אחרת שמובנת על ידי הקונצנזוס- נגיד שאני "בדיכאון". אז הסימפטום הזה של השינה. הרי ברור שזו בריחה, למרות שזה כבר לא ה-Paradise שהקעקוע- ותפיסת העולם- שלי מייצגים. יש לי חלומות מוזרים, לא בהכרח רעים, אבל אני יוצאת מהם בהרגשה לא נעימה. מצד שני, אני מעדיפה להישאר בהם מאשר לחזור למציאות. אני lucid dreamer, גיליתי את זה לפני כמה שנים עם האקס שלי. אני מודעת במהלך החלום לכך שאני חולמת- ולא מתעוררת בגלל זה. מצליחה להישאר בחלום ולחוות אותו במלואו- למרות שאני יודעת שהוא לא אמיתי. בעיניי זה סוג של מנגנון הישרדותי. אני יודעת שהחלום הוא מקום בטוח יותר בעבורי מאשר המציאות- ובוחרת במודע להישאר בו. כאמור- השיר של "מופע הארנבות"- "אחלום לנצח"- שהוא ללא ספק שיר על התאבדות- מתאר במדוייק את פסגת השאיפות שלי. This could be paradise. החיים בלתי נסבלים.אבל אלו לא החיים.זו אני שבלתי נסבלת.ואיכשהו בחלום מתאפשר לי להיות קצת שונה.לא לגמרי, מן הסתם, זה עדיין המוח הבלתי נסבל שלי שהוגה אותו,אבל יוצאים צדדים שלא יכולים לצאת במציאות- וחשוב מכך- מתאפשר להם לצאת כי ה"תגובות" של הדמויות בחלום שונות מאלו של האנשים במציאות. וזו כל התורה. יכול להיות, אפילו די בטוח, שהיה לי יותר קל לחיות עם הבלתי נסבלות של עצמי, אם לא היה האלמנט של חוסר הקבלה של הסביבה. אני מתה מפחד ממה שחושבים עליי. האינטרוורטית הכי מושפעת חברתית אוור. בשנים האחרונים אימצתי את גישת "על הזין שלי", כנדבך אחרון לויתור הכללי, ואני באמת מרשה לעצמי להיות יותר אני בלי שיהיה אכפת לי מההשלכות. זה לא כזה "העצמה" ו"ללכת עם האמת שלי" כמו שזה נשמע- זה פשוט כי אני מוותרת על עצמי, אז כבר לא אכפת לי לשרוף כמה גשרים בדרך. ועדיין, בתוך תוכי אני פוסית קטנה שפוחדת מהצל של עצמה, וכולם יודעים את זה, וגם לגישת ה"על הזין שלי" יש גבולות. אז לישון. ולחלום. אבל גם סתם לישון זה בסדר. העיקר לברוח מהחרא הזה.
עושה רושם שגם הפוסט הזה לא יהיה עליו.אני לא חובבת פוסטים תמציתיים וסיכומיים בראשי פרקים, אתם הרי מכירים אותי, אני חפראווי-גירל, ובאמת שרציתי לתת לסופ"ש ההוא שהייתי אצלו- כי, כן, שלחתי לו הודעה בסוף, וכן, נפגשנו- את כל המשקל והיחס שבאמת מגיע לו, לדעתי. אבל הזיכרון, יקיריי, הזיכרון. אלצהיימר נעורים זה לא צחוק. אני כבר שנים מתלוצצת על בעיות הזיכרון שלי, אבל בשיא הרצינות- אני לא אתפלא אם באמת יש פה בעיה רפואית. כמו ההוא ב"ממנטו" אני מנסה לארגן כל מני שיטות ואימונים כדי לא לשכוח- הקעקועים שלי לא חלק מזה, though- וזה עובד איכשהו כי אני עדיין מסוגלת לתפקד וללמוד וזה- אבל בשוטף אני מרגישה את ההשפעה. עבר בערך חודש- והרבה אני לא זוכרת. כמובן שאני זוכרת את, מה שנקרא, "הדברים החשובים", אבל הדברים החשובים לבדם לא מעבירים תמונה מלאה. ולי חשובות תמונות מלאות. כי אחרת יש חוסר צדק בשיפוט- במיוחד כשמעורבים אנשים אחרחם בסיפור. גם ככה זה לא אובייקטיבי כי אתם מקבלים רק את הצד שלי. אז לפחות להשתדל להביא כמה שיותר פרטים כדי לאפשר שיפוט יותר מבוסס.אבל אני לא זוכרת הכל, וזה מבאס אותי כי..לא יודעת.כי עכשיו כבר לא בא לי לכתוב על זה בכלל בגלל זה.אתם כבר בטח מבינים שזה לא נגמר בטוב. ושלא יהיה המשך.אבל זה גם לא היה נורא.היו חלקים שלדעתי אולי לא תאהבו,אבל בשורה התחתונה- אני יודעת שעם כמה שדברים השתנו מבחינתי בהקשר אליו- אם הוא יציע לי להיפגש שוב, אני אבוא בלי להסס.לא שאני רואה את זה קורה- אבל, אין אף אחד אחר שמשתווה. עדיין, וספק שיהיה. וזה עצוב. כי באמת שהבנתי כמה שקשר כזה, עם מישהו כזה, שמזיין כל יום מישהי אחרת ומדבר על זה בחופשיות איתי, זה לא בשבילי. רציתי שזה יהיה בשבילי, שאני אהיה חזקה מספיק, כדי שלפחות אוכל ליהנות מחברתו. כל כך כיף לי לשבת איתו בסלון שלו, לשתות ולעשן, ולדבר. לא נראה לי שהוא מבין עד כמה. ובכל פעם שאנחנו עושים את זה, אני יותר חופשייה, ויותר נפתחת, ויותר שנונה ומשעשעת, ויותר מראה לו את עצמי. והוא לא מלחיץ, ולא ממהר לשום מקום, ואנחנו יכולים לשבת ככה אפילו שעה ושעתיים בלי בכלל להתנשק- אבל תמיד יהיה לזה סוף והוא יזמין למיטה או לאמבטיה, ואני אסתיר אנחה של אכזבה, כי אני רוצה את המוח שלו- לא את הזין שלו- אבל הוא רוצה רק את הכוס שלי. אה, ואת הציצים, בואו לא נשכח את הציצים- כבודם במקומם מונח. רציתי להיות מסוגלת לאלחש את הקנאה ולהתמודד עם הסיפורים על הבחורות האחרות- בשביל ליהנות מהעומק האינטלקטואלי ומהאכפתיות הלא ברורה מה-well being שלי. ידעתי שזה הכי טוב שאני אוכל לקבל- אכפתיות כזו מאינטלקטואל כזה- אז מה אני מתבכיינת על זה שהוא לא אקסקלוסיבי לי? מסתדרים עם מה שיש. עדיף רגשות בלי זוגיות מאשר זוגיות בלי רגשות.אבלאני בחורה פשוטהמסתבר.ועוד אזכור של האקסית המושלמתאו של "מישהי", כהגדרתו, שהוא עשה איתה פטריות במצעד הגאווהואני לא יכולה לסבול יותר.נחזור שניה לאקסית, או האקסיות. זה לא ברור, כי הוא לא הבהיר אם הוא מתייחס לאותה אחת או לכמה שונות. רק אמר ש"את בדיוק כמו האקסית שלי- איך שאני אמרתי לה שתודיע בעבודה שלה שמעכשיו היא עובדת 4 פעמים בשבוע, והיא אמרה לי שזה לא עובד ככה ולא עושים דברים כאלה, ואמרתי לה 'אז את תעשי' והיא אמרה לי 'לא, אתה לא מבין' ואני אמרתי לה 'כן' ובסוף היא אמרה להם והתחילה לעבוד 4 פעמים בשבוע" או כשדיברנו על הדיכאון והאובדנות שלי- כן, גם לשם הגענו אחרי שהוא כבר הצהיר כמה וכמה פעמים בלי שבכלל העליתי את הנושא שלא יקרה בינינו שום דבר רומנטי וגם לא ניפגש יותר באופן קבוע לסקס (*אולי* פעם ב)- והוא סיפר ש"האקסית שלי עבדה בחברת תרופות, ולא כל דבר אפשר לרפא. יש מחלות, שמוגדרות כמחלות, אבל לא מרפאים אותן, וגם לא צריך. דיכאון זו מחלה, אבל לא בהכרח צריך לרפא אותה. חיים איתה", ואני, במקום לשמוע את התוכן של מה שהוא אמר, רק שמעתי "האקסית שלי עבדה בחברת תרופות" ו"האקסית שלי עבדה בחברה שאפשר להודיע בה ככה סתם שמעכשיו אני עובדת 4 פעמים בשבוע ו-פוף! זה קורה" ונזכרתי איך שכשחזרנו להתכתב אחרי הפגישה הראשונה הראשונה שלנו, שאלתי אותו אם הוא עדיין עם החברה שלו- ההיא שהוא טען כשנפגשנו בהתחלה שהם ב"יחסים פתוחים" וגם ככה לקראת פרידה, והוא טען אז שנפרדו ושהיא קיבלה הצעת עבודה בחו"ל ונסעה לעבוד שם,ותהיתי אם כל האקסיות האלו אחת הן, או שמדובר באוסף של בחורות סופר-איכותיות וסופר-מגניבות, ובכל מקרה- מי אני לעומתן? מטומטמת שעובדת בגיל 30+ בעבודה של פקאצות שהשתחררו לפני דקה מהצבא, ושגם כשסיפרתי לו שאני אוטוטו הולכת לעשות הסבה להייטק, הוא גיחך עליי, "הייטק," צחק, ולא יסף, ואני מייד סתמתי, והחנקתי עוד דמעה שאיימה לפרוץ, כאילו שזה יעזור במשהו, עוד אלף פרצו אחריה מסיבות אחרות.לא כולנו יכולים להיות אמנים בעלי מוסר גבוה שהולכים עד הסוף עם האמת האינטלקטואלית שלהם גם במחיר של קורי עכביש בכיסים כמותו (ואני עדיין לא אגיד מה הוא עושה), אבל לפחות לפי הטפטופים שהוא מספר על האקסית/יות שלו, היא/הן יודעת/ות לעבוד בדברים שגם מכניסים כסף, וגם שומרים על יוקרה אינטלקאטואלית ויצירתית בעיניו. ואז היה לי ברור למה אני לא, למרות שחשבתי שאני הכי כן.כאילו, אני לא גאונה, ולא בעלת הידע הכי עשיר- אבל חשבתי שלפחות הדעות שלי, כמו שלו, יחסית פורצות דרך, ושאני מסוגלת להכיל בו את מה שרוב הנשים אולי לא היו מסוגלות. והנה, מסתבר, שהיו אחרות שלא רק יכלו להכיל, אלא גם היו איכותיות ומצליחות, והכי חשוב- הצליחו לגרום לו להתחייב אליהן. היה בהן משהו, שבי אין, וגרם לו לרצות להיות איתן ורק איתן.
אז יצאתי מהמפגש הזה בהרגשה יותר נחותה מזו שנכנסתי בה אליו. הרגשתי לא ראויה לו, ולא ראויה בכלל. וזה לא רק הקטע עם האקסיות.ביום שישי אחרי התחלה מהממת בסלון, שסימנה כיוון טוב, זרמנו לאמבטיה.והוא הכין אותה מושלמת. מתה על ההשקעה שלו. אור נרות, ומוזיקה סקסית, למות. RnB שווה כזה, לפנים, מדליק ומזמין. לגמרי הכניס אותי למוד. נכנסתי למים לפניו, והרגשתי הכי סקסית אוור. כמו בת ים סקסית, השתכשכתי והתפתלתי במים, מתלהבת מהמבט המהופנט שלו. ואז"איזו מוזיקה את אוהבת?"שאלה תמימה, אפילו בנאלית כשהיא נשאלת בקונסטלציות אחרות ועל ידי אנשים אחרים,אבל פה הייתה לה משמעות מיוחדת.טובלת מולך בחורה עירומה שאתה עומד לזייןואתה שואל אותה איזו מוזיקה היא אוהבת.הלב שלי החסיר פעימה. אז הלכתי על התשובה הקבועה שליכי מי אם לא הוא יבין?"אני לא אוהבת זמרים או להקות.." התחלתי, אבל כבר לא המשכתי. הוא גיחך.ואני התרסקתי.הייתי עירומהאבל לא הרגשתי כך עד אותו גיחוך."לא משנה," השתנקתי."נו," הוא חייך בחיבה, "תמשיכי"."לא רוצה," עשיתי את החיקוי הכי טוב שלי של בת 4, שרק תרם לתדמית שכבר יצרתי לעצמי בעיניו עם התשובה לשאלתו. הוא נאנח, "נו," אמר, "אני מבקש".ואני מתעקשת, על פארש, כמו מטומטמת, בגלל היעלבות ילדותית שנובעת מחוסר ביטחון. תמיד מול כולם אני אומרת בביטחון את המנטרה- "לא אוהבת זמרים או להקות, גם לא אלבומים- אוהבת שירים. גם לא בהכרח סגנונות ספציפיים, כי שיר טוב יכול לבוא בכמעט כל סגנון, ושיר לא טוב יכול לבוא בכמעט כל סגנון ועל ידי כמעט כל מבצע", יש כל כך הרבה שעומד מאחורי הדיעה הזו שלי, ואני תמיד מוכנה לכל דיבייט בנושא עם רשימה של טיעונים והסברים- והוא, במחי גיחוך, גרם לי להרגיש שכולם טיפשיים ושטחיים ונשמעים כמו פרחה שמשתמשת במילים גבוהות כדי לנסות לשוות לדעות המטופשות שלה נופך של חוכמה. ולמרות שייתכן שזה סתם גיחוך תמים ולא מתנשא כלל- הנזק נעשה. וחרף כל הנסיונות שלו לפייס אותי ולגרום לי לענות על השאלה כפי שרציתי- לא הסכמתי. הרגשתי שככל שהוא ממשיך לנסות לעודד אותי לדבר- אני מתפרקת יותר, ואני לא יכולה לתת לזה לקרות. אז בסוף הוא התייאש, ונכנס למים, ועשינו מה שעשינו, וגם פה היו דברים וגם למחרת, אבל לא בא לי לדבר על זה כרגע כי גם ככה אתם חושבים שהוא חלאת האדם והוא כל כך לא, אז נוותר על זה עכשיו. הנקודה היא, שעכשיו אני מתחרטת. אני ממש כועסת על עצמי שהגבתי ככה. הייתה פה הזדמנות לתת לו להכיר את עצמי, ואת מה שחשוב לי- ואני פספסתי אותה. ואני די בטוחה שאם, נגיד, הייתי אומרת לו שאני אוהבת את Approaching Nirvana, הוא היה עוצר את הפלייליסט ומחפש אותם ושם. וכנראה שהוא לא היה אוהב, אבל זה לא משנה, כי ככה הוא היה מכיר אותיואני רוצה שהוא יכיר אותיואני הרסתי את ההזדמנות הזאת.ובזמן שאני מוצצת לו בתוך האמבטיה אני פתאום שומעת את I belong to you של לני קרביץ, שכבר לפני שנים, לפני שהכרתי את האקס שלי, החלטתי שיהיה חלק מפלייליסט הזיונים שלי (רק שאז קראתי לזה "פלייליסט האהבה" פחח ילדת כאפות), וכל כך התלהבתי שכמעט בכיתי. מה שקורה גם ככה בכל 👏 פאקינג 👏 מפגש שלנו. 
אז יצא שכן סיפרתי קצת ממה שהיה. זה לא הכל, זה ממש על קצה המזלג. כאמור, יש דברים די כבדים שלא התייחסתי אליהם כי חשוב לי כרגע שלא תשפטו מעשים, אלא התנהגויות. אז פה אני יוצאת סותרת את עצמי- כי אתם לא מקבלים את התמונה המלאה. אבל מעשים לפעמים מכתימים את התמונה המלאה. הם לוקחים את כל הפוקוס, ומשכיחים דברים אחרים שלדעתי חשובים יותר. למרות כל מה שקרה, אני משוכנעת שהוא בנאדם טוב. אני משוכנעת שהוא לא מניאק. ואני משוכנעת, שאם הוא היה מוכן, אני הייתי רוצה.אבל.

ביום שלישי הקרוב מסתיים הקורס QA שלי.בשלישי האחרון היה לנו שיעור על שדרוג קורות חיים והכנה לריאיונות עבודה. דיברו איתנו בקטנה על הסטאז'. אף אחד מהתלמידים האחרים לא התעניין כי רובם לא זכאים לסטאז' (רק מי שסיים את הקורס בציון עובר זכאי).ביום רביעי המדריכה שלחה לי הודעה."היי נטע, את יכולה לשלוח לי קורות חיים בהקדם? יש הזדמנות להתלמדות מעשית בחברה ממש טובה והאחראי על השיבוצים הסטאז' ביקש ממני להמליץ על שני תלמידים. המלצתי עלייך למרות שעדיין לא בדקתי את המבחן האחרון שלך".נחמד שמעריכים אותך. כמה שעות של היי והתלהבות. שלחתי את קורות החיים. אתמול, חמישי, הודעה מהאחראי על השיבוצים עם חוזה דיגיטלי של הסטאז' לחתום עליו. קוראת, נתקלת בכמה סעיפים קצת בעייתיים, אבל חותמת. במקביל, שולחת לאחי העו"ד צילום מסך של אחד הסעיפים שמתייחס לכך שהסטאז' לא בתשלום ושאין ביני לבין החברה שבה אעשה אותו יחסי עובד-מעביד בשום מובן. בינתיים מתקשרת אליי בחורה מאותה חברה לקבוע איתי ריאיון לשבוע הבא. אומרת שמדובר ב-8 שעות ביום (ולא רק ערבים כמו שהמדריכה שלי אמרה שקורה בדרך כלל). אני בכל מקרה מתכוונת להתפטר מהעבודה הנוכחית שלי כי צריך לתת מינימום יומיים בשבוע לסטאז' ואין סיכוי שיאשרו לי באופן קבוע לא להגיע יומיים בשבוע לעבודה. אחי מחזיר לי תשובה- החוזה לא חוקי, ומפנה לעמוד באתר "כל זכות" שמתייחס לכך שכל התלמדות מעשית מחוייבת בתשלום.  נפלו פניי. שולחת הודעה לבחור עם צילום המסך. הוא קורא, ולא מגיב דקות ארוכות. אחרי כמה זמן מתקשר. "לא אמרו לך שאצלנו ההתלמדות המעשית לא בתשלום?" "לא, כשנרשמתי לא אמרו את זה וגם בקורס המדריכה לא התייחסה לזה ורק כששאלתי אמרה שלא, אבל הבנתי שזה לא חוקי.." "אצלנו זה ככה כבר 9 שנים. את לא חייבת לעשות התלמדות מעשית אם את לא רוצה, אבל זה דבר שמאוד מוסיף לקורות החיים ואני יכול להגיד לך שהבחור האחרון שעשה סטאז' בחברה הזאת הוחתם לעבוד שם". אמר הרבה בלי להגיד כלום. לא התייחס לטענות על האי חוקיות של החוזה. ובלי קשר- אני בכלל לא בטוחה שאני רוצה לעבוד בחברה הזאת.אחי אמר שיש לי עילה לתביעה ושאני יכולה לצאת עם זה לתקשורת, אבל גם הוסיף- כמו שגם אני חושבת- שעדיף כרגע לא לעשות שום דבר. ללכת לריאיון, להתחיל את הסטאז', אלו 160 שעות ואם אני אגיע למשך שבוע שלם אני אוכל לסיים אותו בחודש. אם בסופו יקבלו אותי לחברה- אני לא אעשה כלום כי בחישובי עלות-תועלת אני ארוויח יותר ממה שלכאורה הפסדתי. אם לא יקבלו אותי- אחי אומר שאני יכולה לתבוע תשלום בדיעבד על שעות העבודה. אני לא בטוחה שאני אעשה את זה בכל מקרה. זה מסוג המקרים שעדיף להיות חכם מאשר צודק. לא בטוחה שבא לי להסתכסך, לא עם המכללה שהמליצה עליי, ולא עם החברה שאעשה בה את הסטאז'. זו חברה שמייצרת מערכות לבתי השקעות, ותראו איזה קטע- אני כרגע פאקינג עובדת בבית השקעות- לא יודעת אם כזה בא לי לעבור למשהו שמתקשר לזה. וזה לא רק זה- מערכות חבצי השקעות בארץ הן, אני מניחה, בעברית, ואני קיוויתי לעבוד בחברה בינלאומית ולכתוב את כל מסמכי הבדיקות שלי באנגלית, כמו שעשיתי בקורס. זה נשמע מפגר, אבל לא יודעת.. בכל מקרה, אם כן יקבלו אותי לעבודה בחברה בסיום הסטאז', אני כנראה אסכים, ומקסימום אעבוד שם שנה רק כדי שכשאחפש אחר כך מקום אחר, הוותק כבר יאפשר לי לבקש שכר גבוה יותר.
בכל מקרה, מצער שיש פה מעורבות של עניינים לא חוקיים. אחי השתמש במושג "סוחרי עבדים" שזה קצת מוגזם בעיניי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שיש פה עסק קצת מסריח של המכללה שעובדת בשיתוף פעולה עם חברות הייטק, אליהן היא מעבירה סטודנטים שיעבדו בחינם, אני מניחה, תמורת תשלום לכיסה. עכשיו, ברור שמה שיוצא לי מזה זה ריפוד של קורות החיים הכלל לא קשורים להייטק שלי בקצת ניסיון מעשי, והחברה גם מעבירה עליי דו"חות שביעות רצון בכל שבוע- ונכון שיש מבחינתם גם סיכוי שאני איזו פקאצה מושתנת חסרת ניסיון שתעשה יותר נזק מתועלת ושייקח יותר זמן ומשאבים ללמד אותה מה צריך לעשות מהעזרה שהיא תפיק בפועל, אבל עדיין מדובר בעבודה בחינם. הציפייה היא כמובן לא לשכר של עובד עם חוזה בחברה, אבל שכר מינימום לפחות. אם הייתי הולכת על המינימום של היומיים בשבוע, זה היה יכול להתארך לכמה חודשים ללא תשלום.בכל מקרה, אני פוחדת עכשיו שיצרתי לעצמי תדמית של בעייתית ומקשה, ושהם מתחרטים שהם המליצו עליי. ועוד לא קיבלתי את התוצאות של המבחן האחרון שלי.
הנקודה היא, שגם מה שלכאורה היה אמור להתגלות כנקודת האור שלי, שכולם מיקדו אותי עליה- "אבל הקורס! ואת כל כך מצליחה בו! וקריירה בהייטק!" כאילו שקריירה זה משהו שחשוב לי בכלל, אני עושה את זה רק כדי לשנות מעגל אנשים- מתברר כלא בדיוק מה שהוא נראה. גם הרגע ששמחתי שהמליצו עליי- עבר, כי אני ראש לשועלים, ולא לאריות. לא חוכמה להיות הכי טובה במקום שכולם גרועים. ומרגיש לי, שוב, שאין כלום. שגם הכלום ושום דבר הזה שניסיתי להאחז בו- הלימודים, הסבת הקריירה- אמנם אני מצליחה בזה, אבל זה לא בהכרח יוביל לשינוי שקיוויתי לו. וכמובן, שאת מה שאני באמת רוצה, אני לעולם לא אשיג.