דברים הם לא מה שהם נראים.
הצלחה היא לא הצלחה
אהבה היא לא אהבה.
אני לא שווה כלום.
ביום רביעי התקשרו אליי מחברת כוח האדם שדרכה אני מועסקת במקום העבודה שלי, והודיעו לי שחוזה ההעסקה שלי מולם מסתיים בעוד חודש, ושמקום העבודה שלי החליט שהם לא מעוניינים להמשיך איתי את החוזה. שזה צורה מכובסת להגיד שמפטרים אותי. אבל לא באמת. כי כשמפטרים, אז מגיעים לעובד פיצויים, וזה לא המצב כאן. המנהלת אישרה את המידע, וכששאלתי למה, מלמלה משהו על "שיקולים פנימיים".
הסיבה ברורה. זו לא אני, זו הטיפשות שלי. הטיפשות שלי היא דבר נפלא- אין לה סוף. והיא מודעת לעצמה. אבל, כפי שכבר הסברתי בעבר בבלוג מישרא- אני אוהבת להיות דמות טרגית- ולכן מחמירה את מצבי במודע, ולו רק כדי שיהיה לאנשים על מה לדבר.
בהתחלה עוד הייתי חכמה. לא דיברתי על הקורס בעבודה. הצלחתי לתזמן יציאות נחפזות כדי להספיק להגיע לקורס כל יום שלישי, בלי לדווח לאף אחד מה פשר הדחיפות.
אבל אז היא הגיעה. עובדת חדשה וצעירה, שסיפרה שהיא לומדת תכנות. ואני התלהבתי. סוף סוף מישהי שאני יכולה לשתף אותה בעולם התוכן הזה. ואם היא מרגישה בנוח לספר לכולן שהיא לומדת, אז למה שאני לא?
ההבדל הוא, שבניגוד אליי, היא לא דיברה בפתיחות על כוונותיה לחפש עבודה בתחום ברגע שתסיים את הלימודים. כל זה, כשראש הצוות שלי יושבת איתנו בחדר.
אז, כן. אני האשמה היחידה. כי למה שיהפכו אותי לעובדת חברה כשהצהרתי בריש גלי שאני מתכוונת לעזוב?
אבל
היי
הכל בסדר,
יש סטאז'-בתנאי-עבדות,
לא?
לא.
ביום חמישי התקבלה עוד בשורה.
לא עברתי את הריאיון לסטאז'.
כמה גרועה אני צריכה להיות כדי שלא יקבלו אותי לעבודה ללא תשלום??
כן.
העיקר 93 במבחן הראשון
ו-95 במבחן המסכם.
העיקר המלצה אישית מהמדריכה שלי.
הכל חרטא.
מילא אם הייתי מרגישה שהלך לי רע. שלא הייתי במיטבי. אבל באמת שנתתי את המקסימום. ואני בדרך כלל קולעת בדברים כאלה. אני כמעט תמיד תותחית בריאיונות עבודה, ובפעמים המועטות מאוד שאני לא- אני מודעת לכך עוד לפני שמבשרים לי שלא התקבלתי- אבל זה רק מלמד שנכנסתי לתחום חדש. ופה, אני לא מספיק טובה.
אני מרגישה מרומה.
גם בריאיון שאלו אותי על מערכות שלא הכרתי, כי לא למדנו אותן בקורס, והבנתי, שזה לא משנה אם זו אשמתי או לא אשמתי שאני לא מכירה אותן- את המעסיק הפוטנציאלי זה לא מעניין.
לא מעניין אותו שהקורס שטחי, והתעסק רק בווב ומובייל- שעכשיו אני למדה שמהווים רק חלק קטן ונישתי בעולם ה-QA, לא מעניין אותו שהמדריכים מעודדים הקטנת ראש וחרדים מאנשים כמוני ששואלים שאלות עומק ובאמת מתעניינים בהבנת תהליכים- ולא יודעים או רוצים לענות עליהן, לא מעניין אותו שהם מעדיפים תלמידים שמעוניינים רק בקבלת תעודה- ולא משנה בכלל אם יהיה כתוב בה "עבר קורס QA" או "סיים קורס QA בהצלחה"- הוא רוצה, ובצדק, עובד שיידע את העבודה על בורייה ושלא יהיה צורך ללמד אותו דברים בסיסיים מ-א' עד ת'.
אה. וניסיון. כן. כמה מידעים סותרים שמעתי בחודשים הראשונים על הצורך והאי-צורך בניסיון בעבודה כאיש QA. אנשים שלעגו לי- "מי בכלל לומד QA? אין מה ללמוד בזה! פשוט תשלחי קורות חיים. לא צריך הכשרה, לא צריך ניסיון- קוף יכול לעשות את זה!"
כמה זלזול במקצוע, כשאני רואה אנשים שלומדים איתי בקורס, ומתקשים בבסיס של הבסיס, נכשלים במועד א' וגם במועד ב', שואלים שאלות שמפלצת הספגטי תסלח לי.. ושוב- אני ממש לא חושבת שאני חכמה- אבל עובדתית, לא, לא כל אחד יכול, וכן, כן צריך איזו הכשרה.
"סבבה, אז עשית את הקורס, ואפילו הצטיינת בו- תשלחי קורות חיים! למה את צריכה את הסטאז' עושק הזה? את תמצאי עבודה תוך שניה!"
טוב, אז עכשיו אין לי את הסטאז' עושק הזה. אני לא ראויה לו. נכנסת לאתרים. מחפשת משרות.
לא צריך ניסיון אמרתם, אה?
במקרה הטוב צריך ניסיון של שנה, וגם כאלו משרות מצאתי רק שתיים. רובם ככולם דורשים שנתיים-שלוש במינימום- כן, כן, למשרות Junior QA, ולי אין אפילו חודש עלוב של סטאז'. ולו רק הניסיון היה הבעיה, אולי עוד הייתי מצליחה להתגבר עליה ולשכנע אותם לתת לי צ'אנס עם כריזמה מתפרצת ושליטה מופלאה ברזי העבודה- אבל בדרישות מופיעות גם מערכות שלא למדנו, כלים שלא עבדנו עליהם, שפות תכנות שממני והלאה.
אז.
שלחתי למדריכה הודעה שלא עברתי את הריאיון, ואיך ממשיכים. חצי יום היא לא הגיבה בכלל. כשהגיבה בסוף, הפנתה אותי להוא, שאחראי על השיבוץ לסטאז'. שאלתי אותו, והוא אמר שינסו למצוא לי סטאז' אחר. בטח מת מצחוק מהבעייתית הזאת, שעשתה שריר כי הסטאז' לא בתשלום, ובסוף לא התקבלה אליו בכלל.
בינתיים שלחתי קורות חיים לכמה מקומות עם דרישות בשמיים. אבל מה הטעם.
הכל אבוד.
תמיד אני צריכה לסמוך על האינסטינקטים שלי. הם אף פעם לא טועים. אנשים מנסים לבלבל אותי- אבל אני יודעת לזהות את המציאות.
ידעתי לא להתלהב מההצלחה שלי בקורס. ידעתי שהיא לא אומרת כלום. שם הייתי דג גדול בבריכה קטנה- בעולם האמיתי אני סרדין באוקיינוס. לא חוכמה להיות ראש לשועלים. אתם צוחקים עליי. אומרים שאני חושבת שאני מיוחדת, שאני מתנשאת. אתם לא מבינים שזה בדיוק ההפך. אני יודעת כמה שאני לא חכמה. וההישארות בסביבה לא חכמה מנוונת אותי, גורמת לי להישאר כזו. אני מחפשת אתגר אינטלקטואלי, אני מחפשת להצליח בין חזקים- בין אנשים כמה רמות מעליי- ולא חסרים כאלו. אני יודעת שזה שאני מצליחה בין האנשים שנמצאים בסביבה שלי, לא מעיד על שום גדולה שלי, שום ייחוד. זה הדבר הכי גרוע- כי זה מה שמשמר בינוניות.
והנה. נזרקתי לעולם האמיתי. ושם, להיותי ראש לשועלים אין שום ערך. יש עוד אלף כמוני- וחשוב מכך- אלף טובים ממני.
אנשים אומרים לי שאני פסימית. רואה רק את השלילי, חושבת כל הזמן על הכישלון, "לא מעריכה את עצמי כראוי". לא. אני לא פסימית. אני ריאליסטית. ואני הכי מעריכה את עצמי כראוי, כי אני יודעת בדיוק מה אני שווה- לטוב ולרע. נמאס לי כבר להקשיב לאנשים שחושבים שחנופה פותרת מציאות. נמאס לי להסתכל על המציאות דרך משקפיים ורודים. נמאס לי לטאטא את המציאות מתחת לשטיח.
זה נכון לגבי היכולת שלי להצליח ב-QA
וזה נכון לגבי כל תפיסת העולם שלי ביחס לחיים ולעצמי.
אני רואה שחורות
כי הכל שחור.
ויותר אני לא אפול בפח הזה, של לתת עוד צ'אנס.
מישהו אמר לי, שאם הייתי באמת רוצה להתאבד, הייתי מתאבדת כבר, אבל במקום אני רק מוצאת עוד ועוד דרכים לנסות לשפר את חיי.
זה נכון מאוד.
וזה ייגמר עכשיו.
אין טעם לנסות לשפר משהו שלא ניתן לשיפור.
כל פעם אני מנסה וכל פעם נכשלת, וכל פעם לא מפנימה את המסר.
"לא הבנת? קבלי עוד כאפה".
זהו. הבנתי. לא מנסה יותר.
לא מקווה יותר.
לא חיה יותר על אדים של אופטימיות.
לא חיה יותר.
פולניות נהנות פחות 