אני במצב לא טוב בכלל.

ואחרי שיחה ארוכה בנושא עם המאמנת כושר שלי, שלא מוכנה לוותר עליי, ורוצה שאני אבוא איתה לפסיכולוגית חדשה שהיא תמצא, לא לפני שהיא תתקשר בעצמה לפסיכיאטרית שלי ו"תפטר" אותה.

אם טיפול קונבנציונאלי לא יעזור, היא רוצה שאחזור לכדורים, ואם הם לא יעזרו- טיפול בזרמים חשמליים.

היא מאיימת לאשפז אותי ולהתקשר לאמא שלי.

אי אפשר לכעוס על אנשים כאלו, וזה מה שמעצבן. הם הרי חושבים שהם מנסים לעזור לך. הכוונה שלהם טובה, ולא מעניינת אותם הדרך לגיהנום.

אבל בפועל, יש פה שתלטנות, וחוסר כבוד לבחירות של אדם לגבי חייו הפרטיים.

לכל אדם יש זכות לחיות

ולכל אדם יש זכות למות.

לא לשבת ולחכות שהיקום יחליט שהגיע זמנו,

אלא לקחת שליטה ולסיים את הייסורים של עצמו.

אני לא צריכה בשביל זה אישור של אף אחד.

לא באמת קרה שום דבר היום.

שום דבר שהיווה טריגר לאסקלציה הזאת.

אבל באיזה שהוא שלב קלטתי שהדדליין שהצבתי לעצמי הוא מחר, ונכנסתי לחרדה מטורפת.

לא הייתי מסוגלת לתפקד. רק ישבתי ובהיתי ובכיתי.

שום סנריו לא טוב. שום סנריו. אם תהיה דחיה, ואם לא, אם תהיה זוגיות ואם לא- הכל מפחיד אותי פחד מוות. או יותר נכון במקרה שלי- פחד חיים. והרי אמרנו שעכשיו אני אמורה להוכיח לו שאני כבר לא מונעת מפחדים- בזמן שרק המחשבה על לשלוח לו הודעה משתקת אותי.

אני לא צריכה תירוצים כשיש פחד אמיתי וטהור וכן. אין מה להתחבא מאחורי הסברים מגומגמים, כשלא רוצים אז לא רוצים.

אבל זה לא רק הוא.

אני לא מתאימה לעולם הזה. אני לא בנאדם טוב. אני שיפוטית מאוד- כלפי עצמי וכלפי אנשים אחרים. אני לא ממש מבטאת את זה יותר מדי בבלוג, אבל יש לי סלידה עזה מטמטום. קשה לי איתו, ברמה שהיחשפות אליו גורמת לי סבל נפשי. זה נשמע מתנשא רק אם לא לוקחים בחשבון את זה שאני גם מודעת בהחלט לכך שגם אני מטומטמת. יש היררכיה וספקטרום נרחב לכל הגדרה, ואני בהחלט לא בטופ, אבל אני גם לא חושבת שאני בתחתית. ולצערי, סובבים אותי אנשים שלדעתי נמצאים בתחתית.

ואני לא יכולה לשאת את זה. לא יכולה לשאת את השיחות הבטלות על תוכניות ריאליטי וזמרים מזרחיים ו"דעות פוליטיות" נטולות כל ביסוס והבנה- לא כי הן שונות משלי- אלא כי אין למחזיק בהן רציונאל לבחירתו בהן. נימוקים סטייל "זה מה שאבא שלי אמר לי להצביע". לא יכולה לשאת מחסור בידע כללי, בתרבות הפופ ותרבות בכלל, בשפה תקנית מינימלית, לא יכולה לשאת צרות אופקים, גזענות, אלימות ובוטות, שטחיות, בנאליות.

ואני מוקפת בכל אלו.

כל פאקינג יום בחיי.

אני לא גאונת הדור, וזו בדיוק הסיבה שאני חושבת שזה לא טו מאץ' טו אסק שאני אכיר איזה כמה אנשים שדומים לי ברמה האינטלקטואלית והמנטלית.

אבל מסתבר שזה כן.

אני באמת לא חושבת שאני כזאת מיוחדת.

זה מה שהניע אותי כל חיי- האמונה שאני לא מיוחדת ויש עוד אנשים דומים לי ושאם אחכה מספיק אני אמצא אותם ויהיו לי חברים אמיתיים ואולי גם אהבה.

אבל בפועל מה שקורה זה שאני מזדקנת, מחליפה סביבות לכאורה, אבל בפועל אלו אותן גברות בשינוי האדרות. ואז אני נאלצת להתאים את עצמי אליהן, לרדת לרמה שלהן, כי, מה, אני לא יכולה להיות לבד, נכון? לא נכון! זה בדיוק מה שהבחור אמר לי- עדיף להיות לבד מאשר לבד ביחד, בין אם זה בזוגיות לא מתאימה או בחברת אנשים שאין אליהם חיבור. ובינתיים המוח שלי מתנוון ובגלל שאני זקנה הוא גם לא משקם את עצמו מהר כבעבר.

המוח זקוק לגירויים כדי להתפתח ולממש את מלוא הפוטנציאל שגלום ב-10% מתוכו שבהם רובנו משתמשים. ולי אין מספיק גירויים. ואני מודה שגם בזמני החופשי כשאני לבד, אני נוטה הרבה פעמים לברוח אל הג'אנק פוד בדמות סרטוני האיפור והדרמה שאני צופה בהם ביוטיוב- כי זה האסקפיזם שלי.

גם באינטרנט אני לא מוצאת את האנשים שלי. בקבוצת ההכרויות בפייסבוק שחברה שלי צירפה אותי אליה לפני כמה חודשים אנשים פשוט מביכים ברמת הבנאליות והסחיות שלהם ואני נכנסת איתם לויכוחים בגלל זה בלי סוף. אפילו בקבוצות האלהורים שבהן חשבתי שאמצא בית גיליתי קבוצה שאולי רואה את עצמה כליברלית בתחום מסויים, אבל סופר מקובעת בתחומים אחרים ולא מוכנה לקבל דעות אחרות. וכל שאר הפיד מלא בטמטום ושטחיות וזה עושה לי רע.

כן, מר בחור יקר, זה באמת לא טוב להיות לבד -ביחד,

אבל מה עושים כשאין אפשרות להיות ביחד-ביחד? כשאתה לא מוצא אנשים שדומים לך, שמבינים אותך, שאתה לא צריך להעמיד פנים ליידם?

בגלל זה אני כל כך מקנאת בו. אם הייתם רואים איך הפרופיל שלו בקיופיד כתוב, הייתם מבינים שהוא ממש לא בקטע של להעמיד פנים ולהשתוות למכנה המשותף הנמוך ביותר. כותב בחופשיות על כל מה ששונה בו, כל מה ש"מוזר", לא מתנצל לרגע. כמו שאמר לי אז- "המטרה היא למשוך את האנשים הנכונים, לא את כל האנשים". זו לא הכמות, זו האיכות- ועדיין. אני רגילה להיות פיפל פליזרית.

לא עוד. בתקופה האחרונה אני עוברת איזה שהוא שינוי. נמאס לי שאני זו שצריכה להשתנות בשבילם. שהם ישתנו! למה שאני אנוון את המוח שלי כדי להתאים את עצמי אליהם? כמובן שהתנהגות כזו מייד מעוררת אנטגוניזם. כי אני סנובית, ומתנשאת, ולא זורמת, וחסרת חוש הומור, וכבדה.

אם הם היו יודעים איזה חוש הומור בכלל לא רע יש לי.. רק שהם לעולם לא יבינו אותו. וזה לא כי הוא סופר מתוחכם- זה כי הם סופר לא.

בכל מקרה- זו דעתי על רוב האנשים שאני מכירה. זה לא נחמד. אבל נמאס לי להיות נחמדה רק לשם הנחמדות. וקשה לי. קשה לי להיות לבד-לבד. וקשה לי להיות לבד-ביחד. קשה לי לגור בתוך המוח של עצמי בלי אף אדם יחיד בעולם שאני יכולה לשתף אותו בחופשיות.

השיחה שהייתה לי עכשיו עם המאמנת כושר הייתה פתוחה כמעט כמו שאני כותבת בבלוג. הכי פתוחה שהייתה לי עם מישהו, אולי חוץ מהאקס שלי, שגם היה קצת חסר סבלנות. זה הרגיש טוב להיפתח ככה איתה, אבל זה לא מספיק. היא לא באמת חברה שלי. מעבר לזה, גם אמרתי לה למרות שזה לא מתייחס אליה- מעצבן אותי שרק ברגע שאנשים חושבים שמישהו שהם מכירים עומד לפגוע בעצמו, הם מחליטים להפגין כלפיו אכפתיות.

אכפתיות לא נמדדת במצבי קיצון. איפה אתם בימים הרגילים? איפה המילה הטובה, ההצעה להיפגש, ההודעה המתעניינת? ולא כי אתם צריכים ממני משהו, או סתם שאשמש כצוות הווי ובידור לעת מצוא- איך האכפתיות שלכם באה לידי ביטוי כשלא מדובר במצבים של חיים ומוות?

אז לא מזיז לי שהמוסר שלכם מציק לכם כשאתם חושבים שמישהו שאתם מכירים עומד לפגוע בעצמו ו"לא עשיתם שום דבר" ושעכשיו זו ההזדמנות שלכם להראות לו ש"אכפת לכם". Too little, too late. אני לא אמשיך לחיות בייסורים רק כדי להשקיט את האגו הפגוע שלכם. לא באמת אכפת לכם ממני. אכפת לכם מהרעיון שלי.

זה לא מספיק.

אז כנראה שאני לא אשלח לו הודעה מחר.

מעדיפה להיפגש לנטפליקס אנד צ'יל עם האקס ולא להתמודד עם החיים.

תשפטו אותי כאוות נפשכם.