12 תגובות בנושא “”

1. את מתייחסת לתקופה ההיא ואומרת שהיית אופטימית. אני לא חושבת שהמשכת כי היית אופטימית. אני חושבת שהמשכת כי היית במסלול של הרס עצמי. זה לא אותו דבר. להמשיך להיכנס לדייטים הרסניים זו לא אופטימיות. את אמרת בזמנו שזה כי את לא יכולה להגיד לא, אבל את חייבת להודות שזה לא רק זה..לפחות לדעתי.

   בכל מקרה, זה נשמע שאת עוברת שוב תקופה מאוד קשה. השינה המרובה וכו.. את עדיין הולכת לפסיכולוגית שלך? כי זה אכן נשמע כמו חתיכת דיכאון. מפהגם חוסר המוטיבציה לשנות ולהשתנות. אבל אני לא מאמינה שזה בלתי אפשרי.
   ואולי דווקא העבודה החדשה (הסטאז') ביום ראשון יתנו לך משהו חדש להתעסק בו, שכרגע לא היה לך כי שנאת את העבודה שלך ואז היית בחופש – שבכלל לא סיפק לך תעסוקה. אולי את צריכה לנסות להתרכז בדברים אחרים. לשים לעצמך מטרות אחרות.
   התחלות הן מפחידות, במיוחד כשהן שינוי של מה שהיה לפני.

   ואת לא לבד. את רוצה אולי להרגיש ככה כדי להצדיק את מה שאת כותבת, אבל את לא. נשים לרגע בצד את דעותי על האקס שלך, אבל הוא שם בשבילך אם תרצי. אני בטוחה שיש לך עוד חברות. ואת אומרת שאנשים מתנתקים ממך, אבל לפעמים (ובבקשה אל תיעלבי)- זה לא שהם מתנתקים ממך, אלא שאת מתנתקת מהם, או את לא משדרת להם שאת מעוניינת בקשר וכו. זה בד"כ דורש שניים..

   אני מקווה שזו תקופה ושהמצב שלך ישתפר..
   שולחת חיבוק ואומר שוב- את יודעת איפה למצוא אותי..

   אהבתיאהבתי

   להגיב

   1. זה נכון שלא יכולתי להגיד לא, אבל אני עדיין לא יכולה. ההבדל בין אז לעכשיו הוא שאז קמתי על הרגליים אחרי כל נפילה ורציתי להמשיך ועכשיו אני לא רוצה. וזה לא ממניעים נעלים של מודעות לכך שזה לא בריא לי להמשיך לצאת כל זמן שיש לי את הבעיה הזאת, כי אני לא מטפלת בה, זה פשוט כי ויתרתי סופית ואני לא מעוניינת אפילו לשקול אפשרות לטפל בה.
      אני עדיין הולכת לפסיכיאטרית, רק אתמול הייתי אצלה, היא לא עוזרת לי בשיט, היא לא מבינה אותי בכלל, ואת כל ה"טיפול" אני עושה בעצמי. היא אפילו לא נותנת לי קונטרה ולא מקדמת אותי לשום מקום. אני חושבת שאני באמת כבר אסיים איתה כי זה מיותר, כאמור, אם אין מוטיבציה לתקן אז אין טעם בכל הטיפולים האלו.
      הבעיה שלי היא לא שאין לי במה להתעסק, היא שאני לא רוצה להתעסק בשום דבר. אני לא ישנה מתוך שיעמום, אלא כי אני מעדיפה לישון מלעשות כל פעילות של לחיות. הסטאז' הזה זה דבר שמפחיד אותי בטירוף עכשיו, וייתכן בהחלט שלאו דווקא באופן רציונאלי כי אנשים אומרים לי שיש לי יכולות וכישורים להצליח- אבל זה לא משנה- אני לא רוצה להצליח, זה לא מעניין אותי, קריירה לא מעניינת אותי, חיים לא מעניינים אותי, אינטראקציה עם אנשים שאני צריכה להרשים לא מעניינת אותי, נמאס לי מהמשחק הזה של ההישרדות הכלכלית והחברתית, אין שום פואנטה, שום יעד, שום פרס בסוף הדרך, הכל חרא ושום דבר לא ישנה את זה.
      האקס שלי כבר לא שם בשבילי. יש לו בעיות משלו, והוא אמר לי בפירוש שהוא לא מעוניין לשמוע יותר על הבעיות שלי ושזה רק מדרדר את המצב שלו. המקסימום שהוא מוכן זה שאני אבוא אליו לצפות בנטפליקס, וגם זה רק אם וכשנוח לו.
      ואת צודקת שאני לא טובה בלשמר קשרים ושאני מעוררת אצל אנשים הרגשה שהם צריכים להתאמץ או לחזר אחריי כדי שאני אהיה איתם בקשר, והרבה לא מעוניינים בסוג כזה של קשר, ואני מבינה את זה לגמרי. אני לא בנאדם שיוזם, מעולם לא הייתי. זו צלקת עוד מהילדות שהייתי ילדה לא מקובלת וזה משהו שלא נפתר כל השנים ועדיין יש בי חוסר אמון שאנשים באמת רוצים בחברתי וגם כשהם מראים את כל הסימנים אני עדיין חוששת להראות סימנים מהצד שלי כי אני תמיד פוחדת שבסוף יתברר שפירשתי אותם לא נכון והם יצחקו עליי שנראה לי שהם מעוניינים בקשר איתי. גם כשאנשים אומרים לי במפורש שזה לא המצב, הניסיון שלי לימד אותי שדברים משתנים. עובדתית, אנשים ניתקו קשר איתי, גם אחרי שאני ניסיתי לשמר איתם את הקשר וליזום פגישות. זה גם ככה קשה לי לעשות את זה אז אם אני חווה דחייה זה ישר משתק אותי ואני לא מנסה שוב- לא איתם ולא עם אנשים אחרים. זה בעיקר כי אני גם מבינה למה הם לא מעוניינים יותר בקשר איתי, ושאין לי ערך מוסף לתרום לקשר איתם.
      אני מעריכה את זה שאת עדיין בסביבה ועדיין מביעה אכפתיות, אבל אני מאמינה שזה דווקא בגלל שלא נפגשנו הרבה שנים ואת לא חווה אותי בצורה אינטנסיבית כדי שממש יימאס לך כמו לכל השאר, וגם כי אולי מה שאת זוכרת ממני מאז אלו צדדים חיוביים וכיפיים שכבר כמעט ולא קיימים יותר. בכל מקרה, זו לא תקופה.

      אהבתיאהבתי

      להגיב

      1. אין ספק שאם הפסיכיאטרית לא עוזרת- את לא צריכה להמשיך ללכת אליה. אבל אני כן חושבת שאת צריכה מישהי אחרת שכן תעזור. וזה חרא כי קשה מאוד למצוא פסיכולוג או פסיכיאטר טוב. ואני מבינה שחרא ורע לך, אבל מכל מה שאת מתארת- זה נשמע שאת ממש ממש בדיכאון ולכן אני חושבת שאולי דווקא טיפול יכול לעזור.
         קודם נלחמת וניסית ועכשיו, מרוב האכזבות שחווית, הרמת ידיים.
         אולי זו האופטימית שבי, אבל אני כן חושבת שזו תקופה. תקופה קשה מאוד, אבל תקופה. ושאפשר לצאת ממנה.. כל מה שאת מתארת פשוט מתאר דיכאון. לא שיש לי ידע מקצועי בעניין, אבל זה פשוט נשמע ככה. ולא דיכאון של "אין לי מצברוח היום" אלא דיכאון אמיתי. ודיכאון אמיתי מצריך טיפול מקצועי.
         אני מבינה שנתקלת בכמה וכמה אנשי מקצוע שלא עזרו, אבל יש לי חברה שעברה משהו קשה ופנתה לטיפול וזה כן עזר לה, וחברה אחרת שקיבלה כדורים שעזרו לה לתקופה עד שהיא הרגישה שאין בהם יותר צורך. לכן אני נוטה להאמין שיש פתרונות לדברים האלה. לא קלים, לא מיידים, אבל יש.

         וברור לי שאיך שאני הכרתי אותך- ומה שאת היום- זה לא אותו אדם. ואני גם בטוחה שבגלל שלא נפגשנו מליון שנה וגם לא ממש היינו בקשר מחוץ לבלוג – אז זה גם לא מרגיש טבעי ואולי אף קצת מוזר. אבל התכוונתי לזה 🙂
         ואגב, ניסיתי לחשוב למה בעצם הפסקנו כבר להיפגש וכו ולא הצלחתי להיזכר. מניחה שהחיים והעיסוקים עשו את שלהם… 🙂 הנקודה היא שזה לא היה בגלל שוויתרתי או הותשתי.

         אהבתיאהבתי

      2. אני מתעקשת שוב לחזור על המנטרה שלי- דיכאון זו לא מחלה ולכן לא צריך לרפא אותה. זו תפיסת עולם לגיטימית, מבוססת על הסקת מסקנות שכלתנית, ואין מה להילחם בה. גם השימוש בטרמינולוגיה הזאת- "דיכאון"- זה לייחס לזה קונוטציות שליליות וזמניות, כאילו זה דבר חולף שאפשר לטפל בו. לא פלא שאף טיפול לא עוזר לי- כי אין למה "לעזור"- רע לי כי רע, לדחוף לי כדורים כדי שאני אדמיין שטוב (מה שגם לא עובד, לשמחתי) זה לא פיתרון, זה לטאטא את המציאות מתחת לשטיח. כנ"ל לגבי "טיפול", שבלי קשר מהניסיון שלי הוא חרטא, כי זה סתם פסטיבל מספרי סיפורים.
         אז לא, ה"פיתרון" הוא לא להחליף מטפל, הפיתרון הוא להפסיק לחיות, כי מה שעושה לי רע הם החיים, לא הדעות המוצדקות שלי לגביהם.

         אני שמחה לשמוע שהקשר לא נותק בגלל שהותשת, באמת, למרות שזה מעיד על תעצומות נפש וסבלנות אינסופית שלך, ולא כי אני "לא כל כך נוראית". ושוב- עובדתית- אנשים שמכירים אותי במציאות לא מעוניינים בקשר איתי. בבלוג אני מביעה את עצמי בצורה שונה מבמציאות, מכל מני סיבות, אז לא כולם אוהבים.

         אהבתיאהבתי

2. נדמה לי שכבר המלצתי לך פעם על כדורים ממשפחת הציפרלקס ודומיו. לי יש נטייה לדיכאון, אני לוקח ציפרמיל באופן קבוע וזה פשוט פתר את הבעיה. לא צריך אפילו ללכת לפסיכיאטר (למרות שעדיף ללכת) – רופא משפחה יכול לרשום. אם את עדיין לא לוקחת אני מאוד ממליץ. זו לא בושה וחבל סתם לסבול. בהצלחה!

   אהבתיאהבתי

   להגיב

   1. לקחתי ציפרלקס, לקחתי ריספרדל ולקחתי וולבוטרין במשך כמעט שנה. לא עזר בכלום, כי זה חרטא. דיכאון זו לא מחלה, זו תפיסת עולם לגיטימית. לכן שום דבר לא יכול "לתקן" אותה, כי אין מה לתקן.

      אהבתיאהבתי

      להגיב

3. התגובה שלך לתגובות של ההיא שניסתה לתת לך 'סטירה' וירטואלית בבלוג מציבה מראה חשובה לכל התהליך של הכתיבה כאן ושל השיח עם המגיבים. אנשים כותבים מתוך ה'בטן' שלהם, וגם התגובות הן לא של אנשי מקצוע. אולי היא חשבה שהיא עושה לך טובה, שתגובות תומכות לא הניבו תוצאות, שאת צריכה את זה. כמובן שלא. אדם רגיש כמוך שנמצא במקום כל כך כואב כל כך הרבה זמן, שלא מצליח לתפוס בשערות ראשו ולהוציא את עצמו מתוך הביצה הטובענית שבה הוא מבוסס לא יכול להתמודד עם סטירות לחי וירטואליות. הן רק מכאיבות.
   לתשומת לב הקוראים והמגיבים.

   אהבתיאהבתי

   להגיב

   1. אני לא בהכרח מאשימה אותה כי אני מבינה מאיפה התגובות האלו הגיעו, ואם משהו, זה מעיד על חוסר אדישות. למרבה ה"מזל", באותה תקופה הייתי במקום יותר טוב מהיום אז לקחתי את זה כביקורת בונה וקיוויתי שזה ידחוף אותי לבצע שינוי. פשוט לקרוא את זה שוב היום ייצר אפקט אחר. סוג של אישוש לתחושות שגם ככה יש לי כלפי עצמי והוכחה שאני באמת בלתי נסבלת ושעדיף בלעדיי. בגלל שאני כבר לא במקום של מוטיבציה ורצון להשתקם, זה רק גורם לי להרגיש שתחושות השנאה העצמית שלי מוצדקות.
      זה נשמע כאילו אני אומרת את זה ממקום מפוכח- אבל זה לא אומר שאני לא בתוך זה. המודעות שלי לא מסייעת לשיקום שלי. כמו שאמרתי- לא מספיק להכיר בכך שיש בעיה, צריך גם לרצות לטפל בה, ואני לחלוטין לא רוצה. שזה, כשלעצמו, חלק מהבעיה.
      בכל מקרה לא נראה לי שתגובות כאלו יחזרו על עצמן כי לדעתי הברחתי כבר סופית את כל האנשים שהרגישו ככה.

      אהבתיאהבתי

      להגיב

      1. את נחמדה שאת ממשיכה לראות את הדברים מנקודת המבט שלה, ולהבין ולהכיל. אני לא יודעת אם תגובות כאלה יחזרו על עצמן או לא, אבל מקווה שמי שקרא את הפוסט הזה לפחות הבין משהו, ולא רק ביחס לתגובות אליך. אתה לא יודע באיזה מצב נמצא האיש מהצד השני של המרשתת, ומה התגובה המרושעת שלך תעשה לו.ה. פנים אל מול פנים אנשים גם כן יכולים להיות נבזיים, אבל זה קשה יותר כשרואים את הפגיעה וההרס מול העיניים. גיבורים/מטפלים בשנקל של מקלדת מוציאים ממני מרוקאית עצבנית במיוחד.

         אהבתיאהבתי

4. דווקא במקרה הספציפי שלך – של "הפולניה" – אני רוחץ בניקיון כפָי.
   מעולם לא הצעתי לך, אלא ללכת לטיפול מקצועי טוב. הצעה, שחזרתי עליה שוב ושוב ושוב.
   את, בעצמך, העדה שלי.
   ברור לי, שהמקרה שלך לא יצליח להיות מטופל ע"י בלוגר זה או אחר.
   בלוגר, שרק יחזור על דברים שאת כבר יודעת היטב.
   יש פער, בלתי ניתן לגישור, בין הידיעה הלוגית שלך – לבין העובדה שאת חולה.

   אבל יש הפעם שני דברים, שמצליחים להרגיז אותי:

   1. המשפט "תודה לכם שהנחתם את הסכין בידי".
   מה זו החוצפה הזו מצידך?
   אם תחליטי יום אחד להתאבד – זה יהיה בגלל תגובה זו או אחרת?
   זה לא יהיה בגלל שאת חולה? בגלל נפשך המסוכסכת? בגלל תיאוריות של שנאה עצמית, שרקמת בעצמך? בגלל שאת עוטפת כל מחשבה אובדנית בטיעונים כאילו רציונליים?
   איזה כיף זה להעביר את האחריות לאיזשהו בלוגר מזדמן, לא?
   איזה כיף זה שאפשר לשתול רגשות-אשם בבלוגר תמים, שהעז לומר את דעתו האישית?
   לא נראה לך, שאחריות מורחבת תחול דווקא על הפסיכיאטרים שמטפלים בך?
   אלו, שחוות דעתם המקצועית היא, שאת לא מהווה סכנה אמיתית לעצמך – אחרת כבר היו מנסים לטפל בעניין בצורה דרסטית יותר, כמו אישפוז כפוי, למשל?
   קחי אחריות אישית על החיים שלך. כל מעשה שתעשי (או לא תעשי) הוא עקב בחירה חופשית שלך – ושלך בלבד.

   2. ה"מרוקאית העצבנית" מוציאה ממני את ה"רומני הזועם":
   זו בלוגיה. אנשים רשאים לשפוך את כל מררתם על המסך. בכל הכיוונים.
   בלוגריות יכולות לכתוב על זיונים, על אונס או על אונס לכאורה, על כך שהן אוהבות להיות מושפלות, מוכות, חובבות סאדו-מאזו, על מספר הפרטנרים המיניים שלהם, על האורגזמות שלהן, על הסטוצים שלהן.
   בלוגר פדופיל כותב כאן על אהבתו לבחורים צעירים, לילדים – והכל עובר בשקט, הרשת לא גועשת, אף אחד לא מחפש כיצד לעצור אותו.
   א.נשים כותבים כאן על סמים, על פגיעות עצמיות בגופן שלהן, על אנורקסיה בלתי נשלטת, על דכאונות, על כדורים פסיכיאטריים.
   וכל הרפש הזה זורם לו בנחת.

   אלא שהחופש לכתוב נמצא גם בצד השני, בצד של המגיבים.
   מישהי שמתעקשת לספר על זיוני ההשפלה שלה – יכולה לזכות בתגובה האומרת "שרמוטה!"
   חופש הביטוי עובד בשני הכיוונים.
   מישהי, שמתעקשת לאיים כל הזמן בהתאבדות – יכולה לזכות בתגובה האומרת "יאללה, תעשי את זה כבר!"
   אמנם זו תהיה תגובה טיפשית, תגובה חסרת אחריות – אבל יש בעולמנו המון טיפשים וחסרי אחריות. גם אנשים נבזיים.
   (הביטי בממשלה שלנו, לדוגמה.)
   הטפשים חסרי האחריות לא ישנו את התנהגותם בעקבות הטפת המוסר שלך.

   כבר כתבתי את זה לא פעם – ואני עדיין איתן בדעתי:
   "מי שלא יכול לשאת את החום – שלא יכנס למטבח!"
   מי שלא יכול לשאת את התגובות – שלא יכתוב פוסטים חושפניים.
   חוץ מזה – ניתן להגביל את התגובות: רק למשתמש רשום, רק לאחר אישור של הבלוגר, ללא אפשרות לתגובות בכלל.

   אלא ש"הפולניה" חפצה בתגובות.
   אחרת לא היתה כותבת כאלה פוסטים ארוכים, לא היתה עונה לתגובות כמו שהיא עונה.
   היא כואבת את נטישת הקוראים שלה: "לדעתי הברחתי כבר סופית את כל האנשים שהרגישו ככה".
   השיח עם המגיבים תורם לה משהו, שאפילו עולה על השיח עם המטפלים שלה.
   תגובות שליליות מצד הקוראים/מגיבים הן חלק מהעניין – וצריך להכיר בכך.
   זה חלק מכללי המשחק, כשאת בוחרת לכתוב בלוג.

   אהבתיאהבתי

   להגיב

   1. לא זכור לי שהאשמתי אותך בדברים שתיארתי, התייחסתי למישהי מסויימת שלא הגיבה אצלי הרבה זמן (ואני לא יודעת אם עדיין קוראת). אין לי בעיה עם ביקורת, ואתה לא חוסך את שבטך ממני, וזה בסדר כל זמן שזה נעשה בצורה בונה ולא פוגענית. ברור שזה שזו ההעדפה שלי לא אומר שזה בהכרח צריך להזיז לך, או למישהו, וזו במה חופשית לכם בדיוק כמו לי, אבל חשוב לי לציין את הידוע- שלמילים יש כוח.
      ועכשיו אני אתייחס לנקודות שהעלית-
      1. לא מתאים לך להיתפס על משפט אחד ולראות בו מייצג עמדה שאני חושבת שהייתי מאוד ברורה לגביה במהלך הרבה פוסטים, כולל בפוסט הזה. אבל למקרה שזה לא היה ברור, אני אבהיר- הרעיון להתאבד הוא שלי, אף אחד לא שתל לי אותו, אף אחד לא הכניס לי אותו לראש. אני מרגישה כמו בבדיקות הבטחוניות בשדה תעופה. אני לא מאשימה אף אחד בכך שהוא הסיבה שאני מתאבדת, זה רק עניין של זמן ולא תלוי במה שיגידו לי. זו החלטה מגובשת ואני לא באמת זקוקה לעוד סיבות. That being said, אנשים יכולים לבחור מה לעשות עם המידע הזה. מצד אחד, להגיד "אללה באבאללה, היא גם ככה תעשה את זה אז בוא נוסיף אש למדורה", או לחילופין לנסות להיות עדינים או לחילופין לא להגיד שום דבר קיצוני לשום כיוון. אני לא אומרת לכם לסתום את הפה ולא להגיד מה אתם חושבים. אם יש לכם ביקורת- תגידו. אבל יש צורה ודרך. מה גם שלא ברור מה הצורך לבקר בי דברים שאני כבר מבקרת בעצמי. זה לא שאתם פוקחים את עיניי, שמים לי מראה מול העיניים ומלמדים אותי משהו חדש- אני כבר יודעת שאני דפוקה, ולא איכותית, וטיפשה ומעצבנת ובלתי נסבלת. אז מה הטעם בלהגיד לי את זה, חוץ מלזרות עוד מלח על הפצעים?
      2. אתה צודק במה שאמרת. אני חפצה בתגובות. מעולם לא הסתרתי את זה. להפך. מאז שהבלוג שלי נפתח לפני כמעט 15 שנה הצהרתי שוב ושוב ושוב על כמה אני זונת צומי. הפאקינג פוסט השני או השלישי שלי היה בכיינות פקאצתית טיפוסית על "למה אף אחד לא מגיב לי?" גיל 19 הנבוב. אז לוקחים את הטוב עם הרע. את התגובות התומכות והמרימות עם הביקורת ולפעמים גם הנאצה. כי גם את זה חוויתי, והגיע לי גם. אז אי אפשר להאשים אותי בכך שאני לא מוכנה לקבל ביקורת, ואני עושה את זה כי אני מאמינה שהביקורת של כולכם באה ממקום טוב ואכפתי ודואג ושהיא נובעת מתוך רגש אמיתי- כעס, מיאוס, ייאוש- whatever- שהפוסטים שלי מעוררים בכם. זה לא סתם ערס שרוצה להתעלל בילד כאפות, זה קוראים שחוזים בהידרדרות וקשה להם לצפות מנגד בלי להגיד משהו. לגיטימי מאוד. אני רק אומרת שלפעמים הרגש ה-raw הזה יכול לגרום לאמירה של דברים קצת יותר בוטים וקשים ממה שאולי התכוונתם ויש פה פחות אלמנט של ביקורת ויותר אלמנט של לשחרר קיטור. שגם זה מותר. רק מזכירה שיש בנאדם הצד השני. אם כל אחד היה פשוט אומר בפרצוף בדיוק מה שהוא חושב על כל אחד, לא הייתה פה חברה מתוקנת. הנימוס והצביעות קצת מרסנים אותנו ועוזרים לנו לשמור על יחסים בינאישיים תקינים, מתוך הבנה שלאנשים יש רגשות. אז השאלה שלי אליך היא- לדעתך, היא הייתה חייבת להגיד לי שאני בלתי נסבלת ולא איכותית? היה לזה ערך מסויים? או שאולי הייתה דרך להעביר את המסר בצורה יותר מכבדת? ושוב, אני ממש ממש לא מאשימה אותה ברוע לב, אני בטוחה, גם על סמך תגובות קודמות שלה, שזה נבע מתסכול וכעס מההתנהגות שלי. בגלל זה אני לא אוותר על תגובות מכם- אתם חשובים לי יותר משאתם יודעים ואני מעריכה את הדעות שלכם- רק אומרת שדווקא בגלל שאתם לא סתם ערס שאומר "יאללה תתאבדי כבר", אלא, בניגוד אליי, כן אנשים איכותיים, ציפיתי ליותר עידון ותשומת לב.

      אהבתיאהבתי

      להגיב

      1. 1. אני מקווה שהיה ברור, שסעיף 1 מיועד ל"פולניה" – וסעיף 2 מיועד ל"כמו מניפה".
         2. לגבי שאלתך:
         המגיבה לא היתה חייבת להגיד לך שאת בלתי נסבלת ולא איכותית – אבל מותר לה.
         נקודת המבט שלי על החברה האנושית מאד פסימית. אני חושב, שבמקרים רבים, אדם לאדם זאב.
         ראיתי את זה במקומות עבודה, ביחסים בין חברים, ביחסים בין בני זוג, ביחסים בתוך משפחות.
         ראיתי, שמלחמות ירושה נפוצות בהרבה ממה שנדמה – ומדובר, הרי, ביחסים בין אחים/אחיות.
         ראיתי, שאנשים שנחמדים אלייך בעבודה – לא יהססו לטנף עליך, בתקווה שזה יעניק דווקא להם קידום או בונוס כספי.
         מתוך נקודת המבט הזו, אני מתגעגע לפעמים לחברה פחות צבוּעה, יותר ישירה, פחות "חברה מתוקנת", פחות "נימוס וצביעות". יש אלמנטים בחיינו, שהם חיוניים למדי, כמו כבוד לזקנים. שצעירים יקומו למבוגרים באוטובוס – ויתנו להם לשבת. יש מקום לחינוך לסוג כזה של נימוס. אפשר גם לחייב: לשים מדבקות "מקומות שמורים לנכים, מוגבלים, זקנים, ונשים בהריון".
         אבל במציאות הנוכחית, למרות החינוך הזה, שכאילו קיים – המדינה זורקת את הזקנים לכלבים. אני לא אפרט את כל העוולות, את יכולה להאמין לי (או שלא). אז אנחנו כאילו "מנומסים" – אבל כקולקטיב אנחנו לגמרי צבועים ולא אכפת לנו שקצבת זקנה היא 2,400 שקלים לחודש. אכפת לנו, רק כשזה נוגע להורים שלנו – או לנו (אם אנחנו זקנים מספיק).
         לכן, לטעמי, קצת יותר כנות ובוטות הן לא דבר רע.
         3. גם אם את "זונת צומי" את חייבת להבין, שאנחנו לא באמת חשובים.
         אם בנאדם אומר לך דברים קשים – למרות שזה לא נעים לשמוע, ברוב המקרים זה לא באמת חשוב.
         מה אכפת לך מה בנאדם, שאת לא מכירה והוא ממש לא מכיר אותך – אני, לצורך העניין – חושב?
         אין לי שום חשיבות מבחינת החיים האמיתיים שלך.
         החשיבות הקיימת היחידה – היא החשיבות שאת בוחרת להעניק לי ולדברָי.
         אם אני אומר דברים, שאת חושבת שיש בהם טעם, שיש מה ללמוד מהם – את יכולה להעניק חשיבות לדברי, לקחת מהם את מה שאת רוצה. אם אני בוחר להגיד "זונה מסריחה!", את יכולה להשליך אותי ואת דברי לקיבינימט.
         כי מי אני בכלל? על סמך איזו היכרות אני קובע קביעה כזו? מה אני יודע עלייך ועל חייך? מה את יודעת על חוכמתי ודעותָי, שמעניק חשיבות לדעה שלי? אם מחר אמות – זה ישנה לך במשהו? אם מחר תמותי – איך, בדיוק, זה ישנה את חיי?
         החיים שלך הם שלך. את יכולה להחליט לגבי כל דבר בהם – במידה ומדובר בעניינים שיש לנו זכות החלטה בהם. את לא יכולה להחליט אם לחטוף פתאום התקף לב – אבל את יכולה להחליט אם שווה להקשיב למישהי, שאומרת שאת בלתי נסבלת ולא איכותית. הצביטה הראשונית בלב ברורה לי – אבל אנחנו יכולים להיות יותר חכמים מזה.
         כמו שכתבת, "ברור שזה שזו ההעדפה שלי לא אומר שזה בהכרח צריך להזיז לך, או למישהו" – זה עובד גם בכיוון השני: זה לא חייב בהכרח להזיז לך, מה כל מגיב כותב.
         4. באותה נימה פסימית שלי:
         "ציפיתי ליותר עידון ותשומת לב" – ציפיות, מקומן על כריות…

         אהבתיאהבתי