אני כבר לא מפרסמת בתדירות גבוהה כי אני מרגישה שאני לא מעניינת ועלולה להישמע מונוטונית לפעמים. זה כאילו לא אמור לעניין אותי כי מטרת הכתיבה אמורה להיות פריקה, והיא בין השאר באמת כזו, אבל, וואלה, מודה, לא רק. פאתטי לאללה, אין ספק, הצורך שלי באישור וקבלה, למרות שבתקופה האחרונה זה פחות. וזה לאו דווקא דבר חיובי. אני נהיית בנאדם מאוס ושלילי וטרחן וקנטרן ומתלונן ומחפש ריבים- שזה מצחיק- כי לא ברור איך זה מתיישב עם הפחד העדיין קיים שלי מעימותים. אז בינתיים אני גיבורה בעיקר על המקלדת, למרות שזה גם גולש לאט לאט לאינטראקציות בינאישיות בחיים האמיתיים. מבחינתי ויתור זו כל התורה. כשהיה חשוב לי לשמר קשרים בינאישיים או לפחות לקיים איזה שהוא סטטוס קוו נטול ריבים ועימותים, הייתי עושה את זה, גם במחיר של לאבד את צלם עצמי ולהעמיד פנים שאני מישהי שאני לא. עכשיו לא חשוב לי יותר. בשביל מה? למה אני צריכה "לנרמל" את האינטראקציות היום-יומיות שלי? מה זה נותן לי? זה לא הופך את החיים שלי ליותר ראויים לחיות.
וזה מוביל אותי לכל ההסבת קריירה הזאת. כבר התייחסתי בפוסט קודם למשהו שכמה אנשים חכמים אמרו לי- שבתור מישהי שטוענת שהיא רוצה להתאבד, אני כל הזמן מחפשת דרכים לשפר לי את החיים. זה נכון מאוד. המעבר הזה ללימודי QA מתוך מטרה להשתלב בתחום ההייטק נבע מהשאיפה הזו. והשיפור הוא לא מהבחינה הכלכלית, למרות שאני אשקר אם אומר שזה לא בונוס, אלא בשבילי, חד משמעית מהסיבה החברתית. קיוויתי שהשינוי בסביבה המקצועית יעזור לי גם להכיר אנשים שיהיה לי יותר קל להתחבר אליהם ולהם אליי ברמה החברתית. אבל הסיבה הספציפית לא משנה, הכל עדיין נופל תחת המטרייה של "שיפור החיים".
נתתי צ'אנס נוסף. כה אופייני לי- מתבכיינת על כמה רע ומר לי, אבל בפועל מנסה עוד כיוון. אז זהו. זה נגמר. ואיך אני יודעת שזה סופית נגמר עכשיו? כי כבר אין לי עוד כיוון. נאדה. הבאר ריקה.
לפני שבועיים התחלתי את הסטאז'. בשבוע הראשון הייתי שם 3 ימים, שבוע שעבר יומיים, וכל יום רציתי לדקור את עצמי עם המספריים שעל השולחן שלי.
אני לא אכנס להתפלספויות מקצועיות כי זה לא מעניין אף אחד, אפילו לא אותי, וכבר דשתי בזה עם מי שזה כן מעניין אותו רק כי כשאני שם אני חייבת לפרוק, אבל פה זה לא המקום בשביל זה. רק אומר שזה לא שאני לא טובה או לא מקצועית, אלא שהעבודה בפועל, לפחות בחברה ששובצתי בה, לא קשורה כמעט בכלום למה שלמדתי בקורס. וזה מרתיח אותי. כי כל ההצטיינות בקורס שווה לתחת שלי אם הידע שרכשתי לא יישומי. ביום הראשון כבר הבנתי שזו הייתה טעות ושאין לי איך להמשיך מכאן. ידעתי שזה לא משנה אם אני לא אשאר בחברה הזאת ואחפש בסיום הסטאז' עבודה בחברה אחרת- ידעתי שאני לא מסוגלת לעשות את החרא הזה (וכזה שדומה לו) כל יום, כל היום. זה משעמם אותי, מטריף אותי, מעצבן אותי. זה אפילו יותר גרוע מהמטלות "מצב טיסה" שהייתי עושה בעבודות המשרדיות הקודמות שלי. פה אני כן צריכה להתאמץ, בשביל משהו שלא מעניין אותי בכלל.
כשהגעתי הבייתה באותו יום, אחי שלח לי הודעה, איך היה היום הראשון. ובפעם הראשונה אוור, לא הייתי זהירה. בפעם הראשונה אוור, נתתי למישהו מהמשפחה שלי הצצה למה שאתם כבר מכירים טוב. כי מול המשפחה שלי אני מאוד נזהרת לא לתת לשום דבר לדלוף. שחס וחלילה לא יחשבו שיש פה "קריאה לעזרה" ושלא ינסו "לעזור" ובכך יגרמו רק ליותר נזק. גם ככה המפגשים עם מי מבני המשפחה שלי הם קצרים ונדירים יחסית, אז אני לא צריכה להתאפק יותר מדי. אבל באותו יום, אחרי שהבנתי שכבר די, נגמר, נתתי את הצ'אנס האחרון שלי וגם הוא לא יילך, ושאין לי יותר שום דבר בארסנל- ויתרה מכך- אני לא מעוניינת בכלל לחפש ורוצה כבר לוותר סופית ולהפסיק להאחז בקש כל פעם מחדש- ההודעה מאחי הייתה פתח בסכר.
לא הייתי יותר מדי בוטה ומפורשת, אבל אמרתי שנמאס לי ושאני לא רוצה לעבוד בזה ושאני לא רוצה גם לעבוד בשום דבר אחר ושאני רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט. אז הוא שאל אם קרה משהו. אמרתי ששום דבר חדש. הוא אמר שזה נשמע שאני בדיכאון ושקרה משהו. אמרתי, שאני בדיכאון תמיד ושהוא לא יודע עליי כלום. חצי התחרטתי אחרי ששלחתי את ההודעה הזאת, וחצי לא. הוא שאל אם אני כועסת עליו. אמרתי שלא, רק מציינת עובדה. הוא אמר שאני נשמעת עצבנית יותר ושאל אם קרה משהו מאז הפעם הקודמת שדיברנו, ואמרתי, שוב, שכמו שאמרתי, זה לא משהו חדש. הוא כנראה הבין שהוא נגע פה במשהו אבל רצה להיות זהיר בעצמו, אז הוא התחיל להגיד שזה בסדר, ואני לא חייבת לעבוד כרגע אם אני לא רוצה, ושאם אני רוצה לעזוב את הסטאז' זה גם בסדר, ושאני לא חייבת שום דבר לאף אחד, ושאני לא צריכה למהר ולהיות בלחץ. בסדר. הכל ידוע. אני לא ממהרת כי אין כבר לאן למהר. אין מטרה. אין יעד שצריך להגיע אליו. זה לכאורה נשמע יותר קל, כי אפשר להוריד הילוך ולא להיות בלחץ ובמירוץ, אבל זה לא, כי לחיים אין משמעות וכל אחד מוצא משהו שיעניק להם משמעות בעבורו, ולמישהו מסויים זה ילדים, ולמישהו אחר זו קריירה, ולמישהו אחר זו אהבה- ולי שום דבר מהדברים האלו לא עובד. לא מתאים. לא סוגר את הפינה. אז זה לא "מרגיע" שאין מטרה. זה מלחיץ שאין סיבה. ואם אין סיבה, אז למה בכוח?
אז בינתיים "עבדתי" שם 5 ימים. וכל יום הדבר היחיד שהחזיק אותי מללכת למנהל ולהגיד שאני לא מעוניינת להמשיך בסטאז' היה אותו פחד ארור מעימותים וגם המבוכה מהתמודדות עם נציג המכללה שיתקשר בטח לברר מה פתאום ויתרתי על הסטאז'. לא מעוניינת לגולל את סיפור חיי בפני אנשים לא רלוונטיים (למען הסר ספק- אתם רלוונטיים), לא מעוניינת לסנגר על בחירותיי והחלטותיי בנוגע לחיי. החלטתי בינתיים לסיים את ה-160 שעות של הסטאז' כדי שתהיה לי שורה עלובה להוסיף לקו"ח, לא ברור למה. אם הייתי הפסיכיאטרית שלי הייתי אומרת שאני עדיין מנסה להיאחז פה בעוד אופציה לשיפור החיים, אבל בתכל'ס, אם הייתי הפסיכיאטרית שלי בכלל לא הייתי שמה לב לעניין הזה כי היא באמת לא מחדשת שום דבר ולא מעלה שום תובנות במהלך הטיפול המיותר הזה- אבל העיקר שוב דוחפת לי שכנועים שנעלה אותו לפעמיים בשבוע. הדבר היחיד שטוב בהתנהגות החצופה הזאת (הלא היא יודעת שאני לא עובדת כרגע) הוא שהיא עוד עשויה להוביל אותי לקצה ולפטר אותה סוף סוף, מה שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן, אבל, נו, פחד מעימותים וזה. אבל יש גבול לכל תעלול. בכל אופן, שום אופציה לשיפור החיים, תנוח דעתכם. לא בכל מחיר. לפני כל יום שאני צריכה להגיע לסטאז' הזה אני חווה איזה מיני התקף חרדה, גם עכשיו, הייפרוונטילציה, קושי להירדם, אני באמת לא רוצה להיות שם. וחשוב לי להדגיש- זה לא שקורה שם משהו רע, האנשים באמת ממש נחמדים, קבלת פנים מקסימה, כולם נורא מנסים לגרום לי להרגיש שייכת, למרות שיש קצת אווירה של ניצול מצד המנהלים הבכירים יותר (שבאה לידי ביטוי בשיאה כששמעתי אחד מהם בשיחת טלפון אומר משהו על כך שהוא רוצה "לנצל אותה כל זמן שהיא פה"), בסדר, אני עובדת בחינם, זה ניצול גם בלי לקרוא לזה ככה, אבל הייתי מצפה שלפחות הם ירגישו קצת לא נעים לגבי זה. אבל זה לאו דווקא מה שמפריע לי. זה נטו הפן המקצועי, וגם הציפיה שאדע דברים שלא קשורים לתפקיד הכללי שלי, אלא נטו לתחום העיסוק הספציפי של אותה חברה. זה לא משנה. הנקודה היא שאני שונאת להיות שם, ושזה קשור אליי. אף אחד שם לא אשם בזה, יכול להיות שהציפיות שלי היו לא נכונות, וזו בעיה שלי. הדרך שלי להתמודד איתה היא פשוט לוותר. יכול להיות שזה לשבור את הכלים, frankly, my dear, I don't give a damn.
בכל מקרה, כשמגיעים למסקנה כזו, שכבר אין אלטרנטיבות, ואין עוד דרכים לדחות את הקץ, נשאר רק לחשוב איך מבצעים אותו. זה לא כמו שאחי אמר- "קחי את הזמן, אל תעבדי, הכל בסדר," כי גם החידלון הזה לא עובד יותר, ואני אחת שאף פעם לא היה דחוף לה להיות פעילה כל הזמן ואין לי שום בעיה להיות כל הזמן בבית ולהתבטל, וזה גם מה שעשיתי בשמחה ובששון לפני שנה, כשעזבתי את העבודה הקודמת-הקודמת שלי. אבל זה כבר לא עובד יותר. אני ישנה כמעט כל היום. אפילו לא בא לי לקום לשירותים. לא בא לי לרגע לחזור למציאות, לחיים. הלב שלי כואב. אני לא סובלת את עצמי, את הצורך שלי לריב עם כולם, להשניא את עצמי. ואם שוב נלך על פסיכולוגיה בגרוש- אולי גם זו דרך שלי לגרום לאנשים לא "להילחם" עליי ולתת לי לסיים את חיי בשקט, כי גם כך אני לא אבידה גדולה.
יש לי עוד מה לכתוב אבל זה כבר יחכה לפוסט הבא, אם יהיה. פוסט שנקטע באיבו. Go figure.
פולניות נהנות פחות 
ראשית, אני קוראת…גם אם אני לא מגיבה אז מציעה לך להמשיך לכתוב.
שנית, את מחפשת שיפור כי אני רוצה לשפר את חייך וזה משהו שהוא חוזר שוב ושוב בפוסטים שלך
טוב..יכולתי להמשיך אבל בשורה התחתונה, אני רוצה להגיד שלא מכל משפט שלילי נוצר עימות. אם אינך מעוניינת בפיכיאטרית שלך, פשוט תגידי שאת מעונינת להפסיק ולהחליף, מי אמר שלהחליף זה רע? לדעתי זה אפילו טוב. פרספקטיבה אחרת, חדשה, שונה.
מצד שני, אני עושה דברים מתוך אי נעימות אז שתינו צריכות להשתפר 🙂
אהבתיאהבתי
תיקון- רציתי לשפר את חיי. אני לא רוצה יותר. השלמתי עם זה שאין מה לשפר, כל ניסיון שלי נכשל וגם אם הדברים הקטנים האלו היו מצליחים, זה לא היה גורם לשיפור משמעותי וכולל שהיה הופך את החיים לראויים לחיות. זה לא היה מעלים זיקנה ומחלות וחולשה והתנוונות מנטלית וכו' אז גם חיים לכאורה "מושלמים" לא שווים, אז אין טעם לנסות לשפר כאלו שהם לא.
אף אחד לא אמר שלהחליף זה רע.. להפך.. אני רוצה לעזוב אותה כבר מזמן, פשוט יש לי בעיה עם עימותים והיא גם התגלתה כאחת שמקשה אפילו כשהיא רצתה להעלות לי את המינון לשני מפגשים בשבוע והסברתי לה שאני לא מעוניינת- היא התעקשה והקשתה עליי מאוד לעמוד על שלי, ועכשיו היא שוב מנסה. אז להגיד לה שאני רוצה להפסיק לגמרי זה משהו שיהיה לי קשה מאוד לעשות. היא מודעת לקושי שלי להתמודד עם עימותים ומנצלת אותו. ואגב, גם אם אני אצליח לעזוב אותה, אני לא מתכוונת ללכת למישהו חדש. סיימתי עם השרלטנים האלו. ובאמת אין טעם ללכת לטיפול אם לא רוצים לטפל. אני לא רוצה לטפל. אני החלטתי מה אני רוצה לעשות.
אהבתיאהבתי
איפה למדת qa?
יש לי ידידה שגם רוצה לעשות הסבה
בכל מקרה לא הייתי מתרגש מכך שהקורס לא דומה למה שעושים בפועל. אני לא מכיר מקצוע שבו הקורס או התואר זה מה שעושים בפועל. זה אמור להקנות לך שפה, ידע בסיסי ולראות שאתה לא מפגר לחלוטין. זהו.
זה שזה שעמם אותך ולא יכלת לראות את עצמך עושה את זה אפילו 160 שעות זה כבר כן אמור לשקף.
Qa יכול להיות מאוד מונוטוני ומשעמם ויכול להיות מאוד טכנולוגי ומרתק. בעיקר קשור למוצר אני חושב.
ומפתיע שאת אומרת שהלכת להייטק בשביל החברה. זה בד"כ חנונים מתים עם האף למעלה, לא?
אהבתיאהבתי
למדתי ב-SVCollege.
לא יודעת איזו חוות דעת יש לי לתת לך עליהם, כי למרות שאני הצלחתי בקורס והיה לי קל, רוב האנשים שלמדו איתי נכשלו ולא היו זכאים לסטאז' (זכאות היא ציון עובר של מעל 75) וגם אני לא כל כך הייתי מרוצה מהתנהלויות מסויימות.
אז סבבה, שלא ישווקו את זה כאילו איך שאתה מסיים את הקורס, אתה יכול למצוא בקלות עבודה בתחום. וזה לא רק הדרישה לניסיון שאם אין לך אף אחד לא מסתכל בכלל על הקורות חיים שלך שמתעלמים ממנה, אלא מהעובדה שיש המון חומר שצריך להשלים עצמאית אחרי שהקורס מסתיים בשביל שבכלל יהיה לך איזה סיכוי להיכנס לתחום. חלק מהאופן שהם משווקים את הקורס ספציפית שם זה שהם טוענים שהם מלמדים בדיוק את מה שעושים בפועל ולא מבזבזים זמן על דברים לא רלוונטיים, כשבפועל בכל המקומות שיצא לי להתראיין בהם בינתיים, כולל המקום שאני עושה בו כרגע את הסטאז', לא מכירים חלק מהדברים שלמדנו בקורס. אם הייתי יודעת שכל מה שלמדתי לא רלוונטי בכלל ושאני אצטרך ללמוד הכל עצמאית ולהיאבק בשביל הסיכוי שישקלו את המועמדות שלי לתפקיד, לא הייתי נכנסת לתחום הזה, שמלכתחילה הוא לא הפורטה שלי.
זה קשור גם אם זה QA ידני או אוטומציה אני מניחה ועד כמה אתה טוב ונהנה מזה. לי כרגע יש רק ידע של ידני עם מינימום sql והתחלתי רק שיעור אחד עצמאי של אוטומציה בהכרות עם ג'אווה שהיה בסדר אבל לא נראה לי שאני אמשיך כי אני לא מרגישה שזה שווה את זה יותר. בכל אופן, למי שכן נהנה מתכנות וכתיבת קודים, זה יכול להיות מעניין, ותיאורטית יכול להיות שזה כן היה יכול להיות משהו שהיה יכול להתאים לי, אבל לא כשמצופה ממני ללמוד הכל לבד ולהשלים המון חומר.
דבר ראשון, אני גם סוג של חנונית מתה עם האף למעלה. בלמעלה מעשור האחרון אני עובדת עם אנשים שאין לי שום חיבור אליהם ברמה האינטלקטואלית והאישיותית ואני תמיד זו שצריכה להתאים את עצמי אליהם כי הם הרוב ואני צריכה לשרוד באינקובטור הזה 8-9 שעות ביום. בתקופה האחרונה נמאס לי כבר להעמיד פנים שאני מישהי שאני לא אז אני מאפשרת לאופי ולדעות האמיתיים שלי לבוא לידי ביטוי וכמובן שחוטפת על זה ריקושטים. זה מאוד מאוד קשה לי להיות מוקפת באנשים שאנ לא מתחברת אליהם ולא מתחברים אליי, וזה לא שאני כזאת מיוחדת, ממש לא, זה פשוט שהמקומות שעבדתי בהם בדרך כלל לא מאפשרים מגוון חברתי רחב במיוחד. אז קיוויתי שאם אני אעבור לתחום שהדרישות בו קצת יותר גבוהות אולי אני אכיר אנשים ברמה יותר גבוהה, אבל אני מרגישה עכשיו שזה גם לא הפיתרון. בכל אופן, אנשים בהייטק הם לא רק גיקים, אבל הם בדרך כלל אינטיליגנטיים וזה מה שחיפשתי.
אהבתיאהבתי
אני חושב שזה מפתיע שלא שיקפו לך שמצפים ממך להיות מאוד אוטודידקטית – זה אחד הדברים הכי חשובים לדעתי גם לקיואיי וגם למפתחים כי אף פעם אי אפשר ללמד הכל בקורס – זה עולם מאוד דינמי ומשתנהזה בלתי אפשרי ללמד הכל בקורס כי יש דברים שעוד שנה כבר לא יהיו רלוונטיים או דברים שמאוד חשובים לחברה אחת ספציפית ולא לאחרת.
אני התחלתי את דרכי כמתכנת בתור מפתח אוטומציה, עשיתי את זה שנה וחצי ומאוד נהנתי. ידני זה טיפה יותר סזיפי, אבל לפעמים זה שווה את זה בגלל החברה ובגלל התנאים.
אני לא חושב שהייתי מוותר בגלל סטאז' אחד
אהבתיLiked by 1 person
כן כי רוב האנשים שמגיעים לקורס הזה הם אנשים לא מהתחום בכלל שלא מבינים מה הדרישות בו. כאמור, רוב האנשים שלמדו איתי בכלל לא ילכו לתחום הזה כי הקורס לבד היה להם קשה מדי, על אחת כמה וכמה שצריך להשלים חומרים לבד. הקורסים האלו ההם מסחטות כסף שנועדו למכור אשליות ומסנוורים תלמידים פוטנציאליים עם הבטחות למשכורות של 5 ספרות. רק כשמתחילים את הקורס מתחילים לטפטף לאט לאט את האותיות הקטנות- שלא כל אחד זכאי לסטאז', ושהסטאז' לא בתשלום, ואת זה שצריך להשלים מלא דברים לבד בכלל לא אומרים, במקסימום מסננים מתחת לאף בקטנה שרצוי ללמוד קצת קוד לבד כי זה "מגדיל את הסיכויים". אבל נותנים כל הזמן אשליה שאלו דברי רשות ושבתכל'ס נותנים את כל הכלים הנדרשים כבר בקורס עצמו.
בכל מקרה בחברה שבה אני עושה את הסטאז' אין תנאים בכלל. ואין להם מערך QA אז הם בכלל לא יודעים מה זה ובמקום לנצל את הידע שלי, הם רוצים שאני איישר קו לבינוניות שלהם ולא רואים בעין יפה הגדלות ראש מצידי. המטרה של QA זה למצוא מה לא תקין כדי שהמוצר ייצא ללקוח בצורה הטובה ככל האפשר- אפילו בקורס המדריכה אמרה לנו שלפני ריאיון עבודה שנעשה בדיקות על המוצר של החברה וננסה למצוא כמה שיותר באגים כי ממש יתלהבו מזה בריאיון- זה בדיוק ההפך בחברה שאני עושה בה את הסטאז'. שם הם מתנגדים לזה שאני אמצא באגים בעצמי, הם נגד הגדלת ראש, המוטו שלהם הוא "אם הלקוח לא התלונן על זה עדיין- זה לא מעניין אותנו, ואם הוא יתלונן על זה אחר כך- בעיה שלו, הוא כבר הסכים לקבל את המוצר ככה". אז מעבר לעבודה הסיזיפית זה גם נורא מתסכל שזו הגישה.
אז יכול להיות שזה לא ככה בכל חברה, אבל זה הניסיון המעשי היחיד שיש לי, ניסיון שלא מכין אותי לכלום וגורם ךי לשנוא את המקצוע. וזה לא משנה כי גם ככה בלי ניסיון של מינימום שנה, וידע באוטומציה, אף אחד גם ככה לא יזמין אותי לריאיון עבודה.
אהבתיאהבתי
אני לא חושב שבלי ניסיון וידע באוטומציה אף אחד לא יזמן אותך, סך הכל קיואיי זה מקצוע מאוד נדרש שמאוד קשה לאייש וחברות מוכנות להכשיר את האנשים, במיוחד אם הידע הנדרש הוא קצת יותר אקזוטי.
אני חושב שכל עוד את משקפת שיש לך ארגזים של אמביציה ורצון ללמוד את יכולה להתקבל להרבה משרות
בכל מקרה, אחרי שתסיימי את הסטז' מה אכפת לך לנסות?
אהבתיLiked by 1 person
יש תחום אחר שבאמת היית רוצה לעסוק בו? תחום שאת יודעת שתאהבי?
ובקשר ליחסים שלך עם עצמך-
אני חושבת שכשבנאדם נמצא בשנאה כלפיי עצמו ככה כל "הקארמה" שלו הופכת להיות נגדו. במילים אחרות המחשבות השליליות שלך כלפיי עצמך לא מזמנות לך דברים טובים לחיים. זה ידוע שכשמישהו שקוע בווייב רע כלפי עצמו זה משודר גם לסובבים אותו ובכלל למזל שלו. השאלה שלי היא אם את מרגישה שהיית יכולה להתחיל לעבוד על מחשבות יותר חיוביות כלפייך?
הכוונה- להתחיל לראות בך את הדברים הטובים, להיות יותר מחבקת, רכה וסלחנית- פחות ביקורתית, פחות מאשימה, פחות בזה לעצמך.
למען האמת אני חושבת שזו גם הייתה הבעיה שבגללה הבחור האחרון שרצית התרחק ממך. נראה לי שהוא זיהה את הסיכסוף הפנימי שאת נמצאת בו, את חוסר הביטחון שזה משרה עלייך וזה מה שגרם לו פחות להימשך.
בנאדם שלא אוהב את עצמו/ לא בשלום עם עצמו מקשה על אחרים לאהוב אותו ולהתחבר אליו.
מה שאני רוצה להגיד זה שתתחילי לפרגן לעצמך קצת. תחפשי להתעסק בדברים שאת אוהבת, שעושים לך טוב, תשמעי מוזיקה שמחה, אולי תצאי לאיזו חופשה, תטוסי לטייל או משהו.. תנסי כמה שיותר להחליף אנרגיות שיהיו יותר חיוביות ותתרחקי מהר מכל מה שעושה לך רע וגם מהפסיכיאטרית הזו שלא מועילה לך בשום צורה.
אהבתיLiked by 1 person
אין שום תחום. הדבר היחיד בעולם שהייתי יכולה ליהנות ממנו זה ליצור את הקליפים שיש לי בראש, אבל זה לא מקצוע ולא פרנסה ולא ריאלי. חוץ מזה אין כלום. כל דבר יהיה התפשרות ונמאס לי להתפשר רק בשביל הצורך המטופש הזה לשרוד. מה הטעם בחיים אם לא נהנים מהם?
סורי, לא מאמינה בכל הניו אייג' שיט הזה. אני לא אוהב את עצמי רק כי זה "בריא" לי לאהוב את עצמי. מה ש"בריא" זה לא לחיות באשליות. אני מודעת לתכונות הלא טובות שלי, ובינהן גם לכך שאני לא מעוניינת לעבוד עליהן. ברור שיש בי גם דברים טובים, אז מה? זה אומר שזה הופך את התכונות הלא טובות שלי ליותר נסבלות- בעיני אחרים ובעיני עצמי? אני לא אוהבת לטייל ואני לא אטוס לחו"ל לבד. ואני לא מעוניינת להסיח את דעתי מהמציאות. סבבה, אז טסתי לחו"ל והיה לי נחמד לשבוע-שבועיים-חודש. נו ו? ואז אני חוזרת למציאות המסריחה. וזה בהנחה שבחו"ל היה לי טוב. זה לא עובד עליי יותר. אני מכירה במציאות והמציאות מסריחה. לא מאמינה בלייפות אותה כדי שהיא תהיה יותר קלה לעיכול. מאמינה בכך שלא צריך לעכל אותה יותר.
ולגבי הבחור, מה שהוא חווה ממני זה חוסר הנאה מסקס. זה כל מה שעניין אותו לגביי. זה הוריד לו שאני לא נהנית, ובהתחלה הוא גם חשב שאני סתם עקשנית ולא לקח את הבעיה הרפואית שלי ברצינות, ובעוד שהוא ניסה לעזור לי, הפתרונות שלו לא לקחו בחשבון את זה שזו בעיה רפואית לגיטימית ו*פיזית* שקורית לעוד נשים ולכן כל מני משחקים פסיכולוגיים לא יעבדו פה. רק אחרי המפגש האחרון שלנו, כשהוא נחשף לכך שיש עוד נשים שסובלות מהבעיה (הסתבר לו שאפילו ידידה שלו סובלת מזה) הוא דחק בי ללכת לטפל בזה באופן מקצועי. אבל- כבר לא מתוך אינטרס אישי. כי כבר לא היה לו עניין בי. למרות שהוא הבין שלא "סתם" התעקשתי שזה לא פסיכולוגי, ההתנגדות הזו שלי לכל פיתרון שהוא הציע היא מה שהוריד לו ממני מלכתחילה, והיא עשתה את שלה. את חוסר האהבה העצמית הוא לא ראה בכלל עד לרגע שכבר הבהיר לי שהוא לא מעוניין ואז כבר הרשיתי לעצמי להתגלות בכל כיעורי, אבל זה לא מה שגרם לא לאבד עניין, כי, כאמור, לא היה לו מלכתחילה עניין רומנטי בי.
אהבתיאהבתי
פעם ראשונה שאני קוראת אצלך על אחיך. לא אומרת שלא כתבת עליו, רק שאני קוראת עליו לראשונה. ואני תוהה עד כמה באמת נכון להסתיר מהמשפחה את המצב שלך, ולמה לא להגדיל את מעגל התמיכה. כמובן, יש שם דברים שאת יודעת ואנחנו לא, אבל מהפוסט הנוכחי אחיך יוצא ממש אכפתי ואוהד, ואם זה המצב, אני תוהה למה להסתיר.
אהבתיאהבתי
כתבתי עליו בעבר בישראבלוג, אבל לא על שיחות שלנו. הוא לא גר בארץ כבר כמה שנים וגם קצת עושה "צרות" לאמא שלי כי הוא יוצא שם עם מישהי שמבוגרת ממנו בהרבה ולא יהודיה (בשביל אמא שלי זה יותר גרוע מהאלהורות שלי). בכל מקרה גם מסיבות טכניות, אבל בעיקר מסיבות של נתק תקשורתי עוד מהתקופה שהוא חי בארץ, יוצא שאנחנו לא מדברים הרבה. אבל זה הולך להשתנות. אתמול הוא היה שם בשבילי כשחוויתי משהו קשה, ואני אכתוב על זה פוסט. בכל מקרה, זה לא שרבנו או שקרה משהו שלילי, פשוט מאז שהוא התגייס לצבא התרחקנו קצת ויצא לנו לדבר רק בהקשר של אמא שלי ולהתראות בחגים ואזכרות. אני לא כל כך מעוניינת לשתף אנשים מהמשפחה שלי במה שעובר עליי, לא כי הם לא יתמכו- אלא דווקא כי הם כן. אני לא מעוניינת בתמיכה, כי מבחינת רוב האנשים תמיכה זה ניסיון למנוע ממני לעשות את מה שאני רוצה. אני לא רוצה שיעצרו אותי, ואם אני בכל מקרה הולכת לעשות את זה, אין טעם סתם להדאיג אותם מראש. אחי הוא פחות בעייתי והוא גם יודע לא לספר לאמא שלי דברים שעלולים להדאיג אותה סתם, אבל אם הוא יחשוב שיש סכנה אמיתית, הוא יספר לה גם במחיר של הסתכנות בכך שהיא תהיה היסטרית. אז זה מיותר.
אהבתיאהבתי