טוב.

אז כבר שבוע שאני דוחה את הכתיבה של הפוסט הזה.

כי אני גם לא ממש יודעת מה לכתוב.

רק שיש המון רגשות,

ובראשם ייאוש וחידלון,

והמון המון פחד.

איבדתי את הרצון. את החשק. את הקצת שהיה.

יום חמישי שעבר היה היום האחרון שלי בעבודה. התקבלתי לסטאז' חצי-קלאץ' אבל ידעתי שאני לא מסוגלת להתחיל אותו ישר, אז שיקרתי שאני צריכה לתת עוד שבוע מראש בעבודה, ולקחתי שבוע חופש בבית, כשאני אמורה להתחיל את הסטאז' ביום ראשון הקרוב.

התכנון היה להיות אחראית.

לפתוח לפטופ, ולשבת כל יום על הקורס אוטומציה הדיגיטלי.

אז בסופ"ש אמרתי, "יאללה, סופ"ש. ננוח קצת ונתחיל פרש ביום ראשון".

בפועל אנחנו ביום חמישי ומכל השבוע למדתי יום אחד רק שיעור אחד.

ומה שאר הזמן, תשאלו?

לישון. רק לישון. כמעט כל היום. מכריחה את עצמי לקום לאיזה שעתיים כדי לאכול איזה משהו- ושוב לכרית.

איזה ללמוד, איזה. איזה לחיות, איזה.

מהסטאז' אני פוחדת פחד מוות. ובכלל, מכל ההסבת קריירה הזאת. אני משקשקת. לא רוצה. מתחרטת. בא לי להגיד שאני "רוצה הבייתה", אבל אני כבר לא יודעת מה זה ה"הבייתה" הזה. אין שום מקום שאני מרגישה בו בנוח. שאני רגועה בו.

אני היסטרית.

אני חרדה.

ואני לא רוצה לסבול יותר.

יצא שלפני איזה שבועיים, בעקבות שיחה עם מישהו, עברתי על פוסטים שלי מלפני כשנה.

התקופה של ה"דייטים". של ההידרדרות.

בהתחלה זה היה מעניין, אפילו די פוקח עיניים, לקרוא על איך חוויתי סיטואציות מסויימות אז, מהפרספקטיבה של היום.

במיוחד בלט אותו "דייט" ראשון עם הבחור ההוא, בפוסט שלא יכולתי לבחור לו כותרת אירונית יותר- "גברים ששונאים נשים והנשים שאוהבות אותם".

כמה ניסיתי לשכנע אתכם- ואת עצמי- שאני לא רוצה אותו בכלל. להפך- אני רק נתתי לו חוויה מינית סוערת כדי שהוא יתרסק כשאני אגיד לו ביי. ואז הוא נעלם לכמה שבועות- וכל הפאסון שלי נשר. ובתגובות לפוסט אני מתעקשת- "לא, סתם לא מבינה איך הוא נעלם, הרי הייתי בול מה שהוא רצה," שלאט לאט הפך ל"אני רק מקווה שאם הוא יחזור, אני אוכל להגיד לו ביי". מזהים פה דפוס מסויים? רק שהיום אני אפילו לא מתאמצת לשדר פאסון יותר- מודה- שאני רוצה אותו, שהוא רק צריך לנקוש באצבעות ואני שם, שלא משנה מה יעשה- ולא משנה מה כבר עשה- כולל החוויה המלחיצה שנתנה לי וייבים של אונס מפגישתנו האחרונה- אני עדיין רוצה אותו. למזלי, הוא לא רוצה אותי ואני כנראה לא אשמע ממנו בחיים שוב. למזלי, עדיין נותרה בי טיפת אגו שמונעת ממני לשלוח לו הודעה בעצמי.

אבל חוץ ממנו, היו שם עוד דברים. עוד דייטים, עוד שברונות, עוד סיטואציות מיניות שנויות במחלוקת.

והיו תגובות. שמפוסט לפוסט הלכו והפכו חריפות יותר.

בהתחלה עוד הייתם עדינים. ריחמתם עליי. זכרתם לי חסד נעורים מפעם, אז חוץ מלצקצק קצת ולהשיא עצות, לא הייתה יותר מדי אגרסיביות.

אבל אחרי עוד פוסט

ועוד פוסט

ועוד דייט

ועוד טעות שלעולם חוזרת-

כבר נמאס לחלקכם.

יש מישהי אחת, שאני בספק אם עדיין קוראת אצלי היום, שממש נכנסה בי. ברמה שבקריאה רטרואקטיבית אני תוהה אם באמת אפשר לשייך את זה ל-tough love. אני לא מאשימה אתכם שהמעללים שלי הוציאו מכם רגשות, ושבין הרגשות האלו היה גם כעס. זה מכעיס. וזה גם מעצבן. ותחשבו שאני צריכה לחיות עם האופי שמעורר רגשות כאלו כל יום.

אבל באיזה שהוא מקום אני תוהה מה המטרה פה. מה מנסים להשיג בכך שמשפילים ומעליבים אותי.

להגיד לי דברים כמו "לא ברור למה את מתנשאת על אנשים מהעבודה שלך, את נשמעת הרבה יותר בלתי נסבלת מהם,"- בעוד שהם נכונים ואני הראשונה שתסכים איתם- לא ברור מה הם משיגים חוץ מלדחוף לי את הסכין ליד.

בואו אני אסביר את זה ככה-

אני אתאבד בכל מקרה. בין אם ינסו למנוע ממני או לא, בין אם יסכימו עם הדעות שלי לגבי עצמי והחיים שלי או לא.

אני לא מצפה מאף אחד שיהיה השומר שלי וגם לא שתלטפו לי את האגו.

אבל מכאן ועד להגיד "וואלה, את צודקת בכל מה שאת חושבת על עצמך, את חרא בנאדם, באמת עדיף לכולנו בלעדייך," זה חוסר אחריות לכל הפחות. ושוב- לא כי זה לא נכון, כאמור- אני מסכימה לחלוטין עם הסנטימנט- אבל לא עם הצורך להגיד לי אותו.

אם אתם מנסים לדחוף אותי מעבר לקצה- אתם לא צריכים להתאמץ כל כך- אני שם. אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שכל כך בטוחים בכך שהמוות יהיה יותר טוב בשבילם ושהם אפסים כמוני.

כשהיא הגיבה לי בצורה הזאת, לפני שנה, הייתי במקום אחר. זה עוד משהו שנורא בלט לי מקריאה בפוסטים האלו- איך שאחרי כל דייט כושל, כל חוייה מטלטלת- אני סיכמתי ב"ממשיכים הלאה". סמי-אונס? ממשיכים הלאה! סקס נצלני אלים? ממשיכים הלאה! פסיכופת שצורח עליי בטלפון שאיך אני מעזה לצאת להפסקת צהריים ולא לדבר איתו כשאפילו לא נפגשנו עדיין? ממשיכים הלאה כבר לדייט חדש למחרת!

ואני קוראת ולא מבינה. איך. ולמה. ומאיפה הכוחות- ובראשם כח הרצון, והאמונה, והפאקינג אופטימיות??

שום דבר מזה הוא לא מנת חלקי היום.

אבל אז, הייתי בנאדם אחר. ולמרות שדבקתי בעמדתי שיש לי בעיה עם עימותים ועם להגיד לא- הייתי מוכנה לנסות לפתור אותה. רציתי לעבוד על עצמי. ובגלל זה כשהיא הטיחה בי שלל האשמות- נכונות לחלוטין- בתגובות- במקום להיעלב ולהישבר, אמרתי לה- נכון. את צודקת בכל מילה. אני דפוקה והרוסה. אבל אני רוצה לתקן. והיא בתגובה השיבה- "אני מאמינה שאת יכולה".

אבל זה היה לפני שנה.

ועכשיו, כשאני קוראת את התגובות שלה, בא לי להגיב בצורה אחרת.

נכון. את צודקת בכל מילה. אני דפוקה והרוסה. ואין לי תקנה. וזו הסיבה המרכזית שבגללה אני לא רוצה להיות פה יותר. אין לי רצון ואין לי מוטיבציה לתקן- גם אם תיאורטית אפשר. ובלי מוטיבציה אי אפשר לעשות כלום. אומרים כל הזמן שהצעד הראשון לטיפול בבעיה הוא להודות שהיא קיימת, אבל אף אחד לא מדבר על זה שצריך גם לרצות לטפל בה. אני מודעת לרוב הבעיות שלי- גם לכאלו שאתם לא מודעים אליהן. אז מה? אני לא רוצה להתאמץ. לא רוצה לנסות. לא רוצה לעבוד ולא רוצה להילחם. אני רוצה לוותר. להגיד- "זו אני, אני לא אוהבת אותי, אני נפטרת ממני".

אז לך אני אומרת- את צודקת. הדברים שאמרת נצרבו לי בראש כי הם מדוייקים. אני לא איכותית, וכמו שניסחת את זה- "אנגלית ויכולת ורבלית וידע כללי והתעניינות בספרות ובשירה לא הופכים אותך לאיכותית". נכון. יש לך יכולת הבחנה מופלאה. הבנת דברים שרק אנשים שמכירים אותי במציאות גילו.

וזה עוד משהו.

אנשים נעלמים מהחיים שלי. לא מעוניינים בקשר איתי יותר. פעם היה לי איזה ערך מוסף לתת להם. היום כבר אין כלום. רק אישיות מעצבנת, תבוסתנית, בלתי נסבלת ולאף אחד כבר אין כוח אליי.

אז לסיכום

אני לבד

אני שנואה

אני חסרת מוטיבציה לשנות את מה שרע בי

אני אמורה להתחיל לעבוד בתחום מקצועי חדש ביום ראשון ואני רוצה לבטל את זה.

אני פוחדת מהצל של עצמי

אני לא מעוניינת יותר לנסות רק בשביל להתאכזב שוב

בשום תחום.

תודה לכם שהנחתם את הסכין בידי.

אני הולכת להשתמש בו.