אני כבר לא מפרסמת בתדירות גבוהה כי אני מרגישה שאני לא מעניינת ועלולה להישמע מונוטונית לפעמים. זה כאילו לא אמור לעניין אותי כי מטרת הכתיבה אמורה להיות פריקה, והיא בין השאר באמת כזו, אבל, וואלה, מודה, לא רק. פאתטי לאללה, אין ספק, הצורך שלי באישור וקבלה, למרות שבתקופה האחרונה זה פחות. וזה לאו דווקא דבר חיובי. אני נהיית בנאדם מאוס ושלילי וטרחן וקנטרן ומתלונן ומחפש ריבים- שזה מצחיק- כי לא ברור איך זה מתיישב עם הפחד העדיין קיים שלי מעימותים. אז בינתיים אני גיבורה בעיקר על המקלדת, למרות שזה גם גולש לאט לאט לאינטראקציות בינאישיות בחיים האמיתיים. מבחינתי ויתור זו כל התורה. כשהיה חשוב לי לשמר קשרים בינאישיים או לפחות לקיים איזה שהוא סטטוס קוו נטול ריבים ועימותים, הייתי עושה את זה, גם במחיר של לאבד את צלם עצמי ולהעמיד פנים שאני מישהי שאני לא. עכשיו לא חשוב לי יותר. בשביל מה? למה אני צריכה "לנרמל" את האינטראקציות היום-יומיות שלי? מה זה נותן לי? זה לא הופך את החיים שלי ליותר ראויים לחיות.

וזה מוביל אותי לכל ההסבת קריירה הזאת. כבר התייחסתי בפוסט קודם למשהו שכמה אנשים חכמים אמרו לי- שבתור מישהי שטוענת שהיא רוצה להתאבד, אני כל הזמן מחפשת דרכים לשפר לי את החיים. זה נכון מאוד. המעבר הזה ללימודי QA מתוך מטרה להשתלב בתחום ההייטק נבע מהשאיפה הזו. והשיפור הוא לא מהבחינה הכלכלית, למרות שאני אשקר אם אומר שזה לא בונוס, אלא בשבילי, חד משמעית מהסיבה החברתית. קיוויתי שהשינוי בסביבה המקצועית יעזור לי גם להכיר אנשים שיהיה לי יותר קל להתחבר אליהם ולהם אליי ברמה החברתית. אבל הסיבה הספציפית לא משנה, הכל עדיין נופל תחת המטרייה של "שיפור החיים".

נתתי צ'אנס נוסף. כה אופייני לי- מתבכיינת על כמה רע ומר לי, אבל בפועל מנסה עוד כיוון. אז זהו. זה נגמר. ואיך אני יודעת שזה סופית נגמר עכשיו? כי כבר אין לי עוד כיוון. נאדה. הבאר ריקה.

לפני שבועיים התחלתי את הסטאז'. בשבוע הראשון הייתי שם 3 ימים, שבוע שעבר יומיים, וכל יום רציתי לדקור את עצמי עם המספריים שעל השולחן שלי.

אני לא אכנס להתפלספויות מקצועיות כי זה לא מעניין אף אחד, אפילו לא אותי, וכבר דשתי בזה עם מי שזה כן מעניין אותו רק כי כשאני שם אני חייבת לפרוק, אבל פה זה לא המקום בשביל זה. רק אומר שזה לא שאני לא טובה או לא מקצועית, אלא שהעבודה בפועל, לפחות בחברה ששובצתי בה, לא קשורה כמעט בכלום למה שלמדתי בקורס. וזה מרתיח אותי. כי כל ההצטיינות בקורס שווה לתחת שלי אם הידע שרכשתי לא יישומי. ביום הראשון כבר הבנתי שזו הייתה טעות ושאין לי איך להמשיך מכאן. ידעתי שזה לא משנה אם אני לא אשאר בחברה הזאת ואחפש בסיום הסטאז' עבודה בחברה אחרת- ידעתי שאני לא מסוגלת לעשות את החרא הזה (וכזה שדומה לו) כל יום, כל היום. זה משעמם אותי, מטריף אותי, מעצבן אותי. זה אפילו יותר גרוע מהמטלות "מצב טיסה" שהייתי עושה בעבודות המשרדיות הקודמות שלי. פה אני כן צריכה להתאמץ, בשביל משהו שלא מעניין אותי בכלל.

כשהגעתי הבייתה באותו יום, אחי שלח לי הודעה, איך היה היום הראשון. ובפעם הראשונה אוור, לא הייתי זהירה. בפעם הראשונה אוור, נתתי למישהו מהמשפחה שלי הצצה למה שאתם כבר מכירים טוב. כי מול המשפחה שלי אני מאוד נזהרת לא לתת לשום דבר לדלוף. שחס וחלילה לא יחשבו שיש פה "קריאה לעזרה" ושלא ינסו "לעזור" ובכך יגרמו רק ליותר נזק. גם ככה המפגשים עם מי מבני המשפחה שלי הם קצרים ונדירים יחסית, אז אני לא צריכה להתאפק יותר מדי. אבל באותו יום, אחרי שהבנתי שכבר די, נגמר, נתתי את הצ'אנס האחרון שלי וגם הוא לא יילך, ושאין לי יותר שום דבר בארסנל- ויתרה מכך- אני לא מעוניינת בכלל לחפש ורוצה כבר לוותר סופית ולהפסיק להאחז בקש כל פעם מחדש- ההודעה מאחי הייתה פתח בסכר.

לא הייתי יותר מדי בוטה ומפורשת, אבל אמרתי שנמאס לי ושאני לא רוצה לעבוד בזה ושאני לא רוצה גם לעבוד בשום דבר אחר ושאני רק רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט. אז הוא שאל אם קרה משהו. אמרתי ששום דבר חדש. הוא אמר שזה נשמע שאני בדיכאון ושקרה משהו. אמרתי, שאני בדיכאון תמיד ושהוא לא יודע עליי כלום. חצי התחרטתי אחרי ששלחתי את ההודעה הזאת, וחצי לא. הוא שאל אם אני כועסת עליו. אמרתי שלא, רק מציינת עובדה. הוא אמר שאני נשמעת עצבנית יותר ושאל אם קרה משהו מאז הפעם הקודמת שדיברנו, ואמרתי, שוב, שכמו שאמרתי, זה לא משהו חדש. הוא כנראה הבין שהוא נגע פה במשהו אבל רצה להיות זהיר בעצמו, אז הוא התחיל להגיד שזה בסדר, ואני לא חייבת לעבוד כרגע אם אני לא רוצה, ושאם אני רוצה לעזוב את הסטאז' זה גם בסדר, ושאני לא חייבת שום דבר לאף אחד, ושאני לא צריכה למהר ולהיות בלחץ. בסדר. הכל ידוע. אני לא ממהרת כי אין כבר לאן למהר. אין מטרה. אין יעד שצריך להגיע אליו. זה לכאורה נשמע יותר קל, כי אפשר להוריד הילוך ולא להיות בלחץ ובמירוץ, אבל זה לא, כי לחיים אין משמעות וכל אחד מוצא משהו שיעניק להם משמעות בעבורו, ולמישהו מסויים זה ילדים, ולמישהו אחר זו קריירה, ולמישהו אחר זו אהבה- ולי שום דבר מהדברים האלו לא עובד. לא מתאים. לא סוגר את הפינה. אז זה לא "מרגיע" שאין מטרה. זה מלחיץ שאין סיבה. ואם אין סיבה, אז למה בכוח?

אז בינתיים "עבדתי" שם 5 ימים. וכל יום הדבר היחיד שהחזיק אותי מללכת למנהל ולהגיד שאני לא מעוניינת להמשיך בסטאז' היה אותו פחד ארור מעימותים וגם המבוכה מהתמודדות עם נציג המכללה שיתקשר בטח לברר מה פתאום ויתרתי על הסטאז'. לא מעוניינת לגולל את סיפור חיי בפני אנשים לא רלוונטיים (למען הסר ספק- אתם רלוונטיים), לא מעוניינת לסנגר על בחירותיי והחלטותיי בנוגע לחיי. החלטתי בינתיים לסיים את ה-160 שעות של הסטאז' כדי שתהיה לי שורה עלובה להוסיף לקו"ח, לא ברור למה. אם הייתי הפסיכיאטרית שלי הייתי אומרת שאני עדיין מנסה להיאחז פה בעוד אופציה לשיפור החיים, אבל בתכל'ס, אם הייתי הפסיכיאטרית שלי בכלל לא הייתי שמה לב לעניין הזה כי היא באמת לא מחדשת שום דבר ולא מעלה שום תובנות במהלך הטיפול המיותר הזה- אבל העיקר שוב דוחפת לי שכנועים שנעלה אותו לפעמיים בשבוע. הדבר היחיד שטוב בהתנהגות החצופה הזאת (הלא היא יודעת שאני לא עובדת כרגע) הוא שהיא עוד עשויה להוביל אותי לקצה ולפטר אותה סוף סוף, מה שאני רוצה לעשות כבר הרבה זמן, אבל, נו, פחד מעימותים וזה. אבל יש גבול לכל תעלול. בכל אופן, שום אופציה לשיפור החיים, תנוח דעתכם. לא בכל מחיר. לפני כל יום שאני צריכה להגיע לסטאז' הזה אני חווה איזה מיני התקף חרדה, גם עכשיו, הייפרוונטילציה, קושי להירדם, אני באמת לא רוצה להיות שם. וחשוב לי להדגיש- זה לא שקורה שם משהו רע, האנשים באמת ממש נחמדים, קבלת פנים מקסימה, כולם נורא מנסים לגרום לי להרגיש שייכת, למרות שיש קצת אווירה של ניצול מצד המנהלים הבכירים יותר (שבאה לידי ביטוי בשיאה כששמעתי אחד מהם בשיחת טלפון אומר משהו על כך שהוא רוצה "לנצל אותה כל זמן שהיא פה"), בסדר, אני עובדת בחינם, זה ניצול גם בלי לקרוא לזה ככה, אבל הייתי מצפה שלפחות הם ירגישו קצת לא נעים לגבי זה. אבל זה לאו דווקא מה שמפריע לי. זה נטו הפן המקצועי, וגם הציפיה שאדע דברים שלא קשורים לתפקיד הכללי שלי, אלא נטו לתחום העיסוק הספציפי של אותה חברה. זה לא משנה. הנקודה היא שאני שונאת להיות שם, ושזה קשור אליי. אף אחד שם לא אשם בזה, יכול להיות שהציפיות שלי היו לא נכונות, וזו בעיה שלי. הדרך שלי להתמודד איתה היא פשוט לוותר. יכול להיות שזה לשבור את הכלים, frankly, my dear, I don't give a damn.

בכל מקרה, כשמגיעים למסקנה כזו, שכבר אין אלטרנטיבות, ואין עוד דרכים לדחות את הקץ, נשאר רק לחשוב איך מבצעים אותו. זה לא כמו שאחי אמר- "קחי את הזמן, אל תעבדי, הכל בסדר," כי גם החידלון הזה לא עובד יותר, ואני אחת שאף פעם לא היה דחוף לה להיות פעילה כל הזמן ואין לי שום בעיה להיות כל הזמן בבית ולהתבטל, וזה גם מה שעשיתי בשמחה ובששון לפני שנה, כשעזבתי את העבודה הקודמת-הקודמת שלי. אבל זה כבר לא עובד יותר. אני ישנה כמעט כל היום. אפילו לא בא לי לקום לשירותים. לא בא לי לרגע לחזור למציאות, לחיים. הלב שלי כואב. אני לא סובלת את עצמי, את הצורך שלי לריב עם כולם, להשניא את עצמי. ואם שוב נלך על פסיכולוגיה בגרוש- אולי גם זו דרך שלי לגרום לאנשים לא "להילחם" עליי ולתת לי לסיים את חיי בשקט, כי גם כך אני לא אבידה גדולה.

יש לי עוד מה לכתוב אבל זה כבר יחכה לפוסט הבא, אם יהיה. פוסט שנקטע באיבו. Go figure.