השבועיים האחרונים היו בין הקשים בחיי.

לפני כשבועיים עברתי את התקף החרדה האמיתי הראשון בחיי, שבעקבותיו עזבתי את הסטאז' סופית. הרגשתי חוסר אונים, בלי שום יכולת לשלוט במה שעובר עליי. היה לי ברור שאני לא יכולה לעבוד כרגע, בשום דבר, ואני חייבת לנוח ולא לאלץ את עצמי לעשות דברים כי "צריך". לא מעניין אותי העתיד, כי אין עתיד.

בשבוע הראשון מאז התקף החרדה נשארתי בבית ובקושי יצאתי, מפחד שהוא יתעורר שוב. גם כשיצאתי לפרקי זמן קצרים, הייתי מרגישה התחלה של קוצר נשימה ומחנק וחום, אפילו כשהייתי במקומות ממוזגים. הרגשתי שכל דבר עלול להוות טריגר עכשיו. שהסכר נפרץ. דברים קטנים שבעבר לא היו מרגשים אותי, בטח שלא לרמה של השפעות גופניות, גרמו לי לקוצר נשימה ובחילה. ישנתי כמעט כל היום ולא היה לי תיאבון.

רצה הגורל שבדיוק בשבוע מאז שעברתי את ההתקף, הפסיכיאטרית שלי הייתה בחו"ל, אז לא יכולתי לקבל שום טיפול תרופתי בחרדה. אחי, שליווה אותי בוואטסאפ בזמן שעברתי את ההתקף, חרג מההבנה המוסכמת בינינו בנוגע לדברים שעלולים להלחיץ את אמא שלי, וסיפר לה על מה שעברתי. היא מייד נתנה לי סטוקים של רסקיו ורגיעון שיהיו לי עד הביקור אצל הפסיכיאטרית. לא שאני מאמינה בכל הדברים הטבעיים האלו, אבל פחדתי והייתי חייבת משהו אופציונלי לחירום. קיוויתי שתעבור לי רק לקצת הספקנות שלי, ושאם זה פלסבו, אז שאני אאמין שזה יכול לעזור לי כדי שזה באמת יעזור. זה לא עזר.

ביום חמישי הייתי סוף סוף אצל הפסיכיאטרית. סיפרתי לה על מה שעברתי והתחננתי שתרשום לי משהו נגד חרדה. היא רשמה לי שני כדורים- אחד לשימוש יומיומי ואחד לחירום במקרה של התקף. אמרה לי להתחיל עם חצי כדור מהכדור היומיומי למשך 4 ימים, ואחר כך להעלות את המינון לכדור שלם. לקחתי חצי כדור ביום שישי ולא הרגשתי שינוי. לקחתי חצי כדור ביום שבת ולאט לאט התחלתי להרגיש רע. חולשה בכל הגוף, רעידות, דפיקות לב מואצות, כאב ראש, קצת בחילה. בעיקר תחושת חוסר מנוחה בלי יכולת להירגע. ניסיתי להתעלם בהתחלה ולהעסיק את עצמי, אבל זה רק הלך והתגבר. בסוף לא יכולתי לסבול יותר והלכתי לשירותים לנסות להקיא. כשעברתי את התקף החרדה זה היה הדבר היחיד שהקל עליי. אבל לא הצלחתי. באופן מוזר, לא משנה כמה שדחפתי אצבעות, רפלקס ההקאה שלי- שהוא חד משמעית קיים ועובד תמיד בקלות רבה מדי- לא עבד. ישבתי על הרצפה של השירותים במשך דקות ארוכות, נושמת נשימות עמוקות, בוכה, מנסה להירגע ולא מצליחה. בצר לי הלכתי לישון, למרות שישנתי המון והייתי ערה רק שעתיים. לא יכולתי לסבול את התחושה הזאת. הרגשתי שאני עומדת למות ורציתי שזה כבר ייגמר- בדרך זו או אחרת

השינה קצת הקלה, אבל זה חד משמעית לא עבר לגמרי- עד עכשיו. אתמול היה לי תור לפסיכיאטרית בערב, אבל בבוקר שלחתי לה הודעה, תיארתי איך אני מרגישה, הסברתי שבעלון של התרופה כתוב שתופעות הלוואי שאני חווה חריגות ושצריך להודיע עליהן לרופא, ואמרתי שאני לא יודעת אם להמשיך עם החצי כדור שאני אמורה לקחת. היא אמרה לי לקחת רבע כדור.

בערב הגעתי אליה והתפרקתי. כל הדרך באוטובוס הרגשתי שאני עומדת להתעלף, שהלב שלי עומד להתפוצץ. אמרתי לה שאני מרגישה ממש רע, שאני לא יכולה לסבול את זה, שאני לא מצליחה לתפקד, רק לישון. היא החליפה לי את המרשם לכדור אחר, אמרה לי להתחיל מחצי כדור ביומיים הראשונים, ובמידה והכל בסדר להמשיך לחצי לעוד יומיים ואז להעלות לכדור. אמרתי לה שאני לא מסוגלת ללכת אחריה לבית מרקחת לקנות את הכדור ואני חייבת ללכת ישר הביתה, ושאלתי אם זה בסדר שאקנה למחרת (היום). היא אמרה שזה בסדר ושאקח אותו בצהריים.

היום בבוקר הייתי אמורה ללכת לעשות בדיקות דם שהרופא שלי הפנה אותי אליהן. ביום שישי אני אמורה ללכת לעשות בדיקת אקו לב. צמתי במיוחד מאתמול בערב בשביל הבדיקות היום. קמתי בבוקר לבד לאחר 5 שעות שינה, עם בחילה וכאב ראש והחולשה שלא עוברת, לא הצלחתי לחזור להירדם ואחרי זמן ממושך שבו ניסיתי לנשום עמוק ולחזור לעצמי עצמאית כדי שאוכל ללכת לבדיקות, הבנתי שאני אאלץ לשבור את הצום ולקחת אקמול. כעבור שעה, כשהבחילה עדיין לא עברה, שוב הלכתי לשירותים וניסיתי להקיא. שוב רפלקס ההקאה סירב לעבוד, אבל לא ויתרתי. בסוף הקאתי ממש קצת וכנראה שחלק מהאקמול. חזרתי לחדר והלכתי לישון, עד 16:00.

קמתי וידעתי שאני חייבת לאכול אבל אין לי תיאבון בכלל וגם המחשבה על לאכול דברים טעימים שאני אוהבת גרמה לי להרגיש שאני לא אצליח להכניס אותם לפה. הכרחתי את עצמי בכח לאכול ולא סיימתי.

היה לי קשה להביא את עצמי לכתוב את הפוסט הזה. מאז ההתקף חרדה אני לא מצליחה. כל התעסקות בחוויה הזאת עלולה להוות טריגר להתקף נוסף. מעולם לא הרגשתי ככה. מעולם הנפשי לא השפיע על הפיזי בצורה משמעותית כל כך. אני לא היפוכונדרית- בדיוק ההפך. אני אף פעם לא הולכת לבדיקות רפואיות, גם כאלו שצריך לעשות באופן שגרתי, כמו בדיקת פאפ ובדיקת שד, שלא לדבר על בדיקות דם ולחץ דם. אם אני מרגישה לא טוב אני פשוט נשארת בבית ונחה, אין לי כוח להתעסק עם רופאים. אני לא אחת שממהרת לבדוק כל סימפטום אצל ד"ר גוגל, ולא מכניסה לעצמי מחשבות של מה זה יכול להיות. אני ההפך מהיפוכונדרית. אני מזלזלת במצבי הרפואי, לא מקדישה לו מספיק חשיבות. בגלל זה המצב הנוכחי כל כך חריג מבחינתי. כשישבתי ביום שבת על רצפת השירותים שלי, משותקת, רועדת, ממוטטת- שקלתי להזמין אמבולנס. בחיים לא הגעתי לסיטואציה בחיי ששקלתי להזמין אמבולנס. גם לא כשהרגשתי לא טוב והאקס שלי הציע לקחת אותי לבית חולים- גם אז לא חשבתי בעצמי שיש בהכרח צורך בצעד דרסטי כזה. והסיבה היחידה שלא עשיתי את זה בסוף היא- כי אני לבד. לבד. הכי לבד שהייתי אי פעם. לא מסוגלת לנסוע לבית חולים לבד, לעבור בדיקות וטיפולים לבד- ומצד שני- אין לי אף אחד שיבוא איתי. אף אחד בעולם. הבנאדם היחיד האפשרי זו אמא שלי, שבעצמה לא בקו הבריאות, ורק המחשבה שאני נוסעת לבית חולים תלחיץ אותה ותחמיר את מצבה. אם אחי היה בארץ, הוא היה האופציה הברורה, אבל הוא לא, ואין לי אף אחד.

בימים האלו אני מבינה כמה אני בודדה. זה כבר לא זוגיות. כבר לא אכפת לי מזוגיות. לא מעוניינת בה יותר. אני לא ראויה לה והשלמתי עם זה שלעולם לא תהיה לי. אבל כל החברים שהיו לי נעלמו. כל אחד ואחד מהם. לא נשאר אף אחד. אתמול הבאתי דוגמאות לפסיכיאטרית שלי, והיא לא ידעה איך להגיב, אז היא גמגמה שלאקס שלי אכפת ממני. טעות. לאקס שלי היה אכפת ממני. כבר לא אכפת לו. וזה לא כי אני חושבת ככה. הוא אמר לי במפורש. לא אכפת לו. לבנאדם שהיה איתי 10 שנים וטען שהוא אהב אותי, לא אכפת ממני בכלל. אז זהו. אין אף אחד.

אנשים שהיו, נעלמו לבלי שוב. ואני לא מרוכזת בעצמי, אני יודעת שלאנשים יש את החיים שלהם והבעיות שלהם ושלא הכל קשור אליי, אבל כשזה כל אחד ואחד מהם שפתאום נעלם, פתאום מתרץ, פתאום לא חוזר- המסר ברור. אני לא ארדוף אחרי אנשים. מי שלא מעוניין בקשר איתי- זכותו. לא יכולה להגיד שאני מאשימה אותו. אני לא ממש כיפית עכשיו. הנקודה היא שאני לבד. כמעט ואין לי בפני מי לפרוק את מה שעובר עליי. וגם אז, אני צריכה להיזהר ולא לדבר על זה יותר מדי, כי זה מחמיר את התסמינים שלי. אז אני שומרת הכל בבטן. וישנה. רק ישנה.

כשעברתי את התקף החרדה לפני שבועיים, זה גרם לי לחשוב שוב על המוות וההתאבדות. לא חלילה ממקום של שינוי תוכניות או חרטה, אלא מתוך הבנה שאין דרך מילוט. הכל רע. החיים רעים. המוות לא ידוע והדרך אליו כואבת. אבל- לא ניתן לברוח מהמוות. הוא בכל מקרה יגיע. זה לא שבחירה בחיים שוללת את המוות. היא רק דוחה אותו. הוא יחכה מעבר לסיבוב- עם הכאב שבו וחוסר הוודאות- לא נצליח להתחמק ממנו, ואני גם לא רוצה. באותו רגע, כשהרגשתי רע כל כך, בחוסר שליטה מפחיד, בלי שום עוגן להאחז בו, בלי שום נקודת אור מעודדת שתרגיע, לפחות ברמה נקודתית- הרגשתי שזה הזמן הטוב ביותר להרוג את עצמי. דווקא עכשיו, כשכואב לי, כשרע לי, כשאין מנוס והאינסנטיב הוא רק לגרום לזה להיפסק- המוטיבציה להתאבד יותר גדולה. וניסיתי לחשוב איפה יש בסביבה בניין גבוה עם גישה לגג. ורק עזריאלי עלה לי לראש ואני חושבת שיש שם שומרים. ובכל מקרה, לא הייתי מסוגלת לזוז מרצפת השירותים. ויש סכינים במטבח, אבל האם הם חדים מספיק? ומה המיקום האסטרטגי הטוב ביותר? בלב? בגרון? וההבנה שאני לא בקיאה מספיק ולא יודעת לעשות את זה בצורה יעילה ומהירה, ושאני עדיין לכודה בין הפטיש לסדן- גרמה לי להרגיש יותר רע.

אבל זה יקרה. ובקרוב. אני לא מחפשת עבודה. לא חושבת על תחום עיסוק. אפילו לא חושבת על חוזה הדירה שלי שמסתיים עוד כחצי שנה. שום דבר לא רלוונטי. אף תוכנית לטווח הרחוק לא רלוונטית. אני לא יכולה לחיות ככה יותר. ועכשיו, באמת שכבר אין לי מה להפסיד.

7 תגובות בנושא “

  1. תקשיבי טוב- הכדורים האלה רק דופקים יותר ויותר את המוח והגוף.
    את חייבת לעבור לטיפול אחר- להיפטר מיד(!) מהפסיכיאטרית. אם קשה לך להיות אסרטיבית (אם יש לך פחד מעימותים כמו שאת אומרת) ולהתנתק ממנה אז שמישהו אחר ידבר איתה בשמך.
    הסרט הנ"ל (גם אם תראי רק חלק ממנו) הוא כדי שתביני יותר במפורט את השקרים שמאחוריי התעשייה הפסיכיאטרית העולמית ועד כמה אנשים תמימים לגביה.

    הייתי ממליצה לך לעבור טיפול נפשי עמוק שיגע בנקודות כואבות בתת מודע, טיפול טבעי הוליסטי שיוכל באמת לשחרר אותך מדברים חשוכים ושורשיים שאת סוחבת איתך כדי שתוכלי באמת להתקדם הלאה .
    הבנתי מתגובות קודמות שלך שאת כנראה לא פתוחה לשמוע לגביי כל מה שמזכיר או נשמע "רוחני"/ "ניו אייג'" וכו'..וחבל כי יש הרבה דעות קדומות ומוטעות בעיניין.

    בקיצור, ממליצה לך להיפטר לרגע מהסקפטיות ולנסות לבדוק לגביי טיפול "שטיפה אנרגטית" ע"י מטפלות כמו אלו-
    עידית הרינג-
    https://www.idit-herring.com/

    לאור פז נוי רוזן-
    https://www.laori.co.il/

    סרטון כתבה של אושרת קוטלר על הטיפול של ד"ר נאדר בוטו-

    דואגת לך ומקווה שאולי תמצאי אור בדרך הזו

    אהבתי

    1. היי, חשוב לי להדגיש- מאז שאני אצל הפסיכיאטרית הזאת אני לא לוקחת כדורים. היא זו שגמלה אותי מהם והיא זו שטוענת שהיא לא רואה שום סיבה שאקח אותם. אני כבר יותר משנה גמולה מכדורים. לא צריך לשכנע אותי שכדורים הם לא טיפול טוב- לקחתי 3 כדורים שונים במשך שנה והם לא עזרו לי, ועוד לפני ששוכנעתי, ע"י האקס שלי, להתחיל טיפול תרופתי, התנגדתי תמיד לסוג כזה של טיפול כי כאמור- אני לא חושבת שמדובר במחלה שצריך לרפא (כפי שגם שמחתי לגלות שצויין בסרטון) וכי כדורים זה משהו שמווסת את האופן הטבעי שבו המוח מתנהג מה שהופך את צורת המחשבה שלי לאחרת- ואז זאת כבר לא אני. אני לא חושבת שיש משהו לקוי בצורת המחשבה שלי ולכן לא מעוניינת להשתמש בכימיקלים כדי לשנות אותה.
      מה שכן, כרגע חוויתי התקף חרדה שהיה מאוד מפחיד וגרם לי להיות במצב של חוסר אונים. זה לא משהו שאני מסוגלת להתמודד איתו לבד לאורך זמן. לא הצלחתי להירגע באופן טבעי באמצעות מחשבות- בעיקר כי אין לי כרגע "עוגן" או "מקום שמח" שאני יכולה להיאחז בו. רק כשהקאתי זה הקל עליי, וזה גם רק כעבור כמה שעות של טרור. כדי להירגע. אני לא יכולה לחוות את החוויה הזו שוב, אז מיוזמתי פניתי לפסיכיאטרית- אחרי שבוע שהיא בכלל לא הייתה בארץ ונאלצתי להתמודד לבד עם הסיכון שאני אחווה את זה שוב ושאין לי מה לעשות בנידון- וביקשתי ממנה כדורים נגד חרדה. במקרה של חרדה אני כן חושבת שמדובר בבעיה רפואית. ברגע שזה משפיע על הגוף- יש כבר תסמינים פיזיולוגיים ואני רוצה תרופות כדי להתמודד איתם. זה לא אומר שאני לא ממשיכה במקביל את הטיפול של השיחות כמו שהיה עד עכשיו, וזה גם מה שהפסיכיאטרית חושבת שהכי נכון- אבל צריך טיפול חירום בתסמינים כשאני חווה התקף, וגם צריך טיפול מנע בשגרה כדי להנמיך את הסיכוי שזה יחזור על עצמו.
      זה נכון שלכדור הראשון שהיא נתנה לי היו תופעות לוואי לא טובות, כי דברים שונים עובדים על מטופלים שונים. בינתיים היא נתנה לי כדור חדש ולקחתי אותו פעם אחת ובינתיים הכל בסדר. זה לא כדור ממכר אז אין בעיה לקחת אותו בשגרה כטיפול מניעתי.
      צפיתי בסרטון של ד"ר נאדר בוטו.. אני באמת פחות מתחברת לרפואה הוליסטית ואלטרנטיבית, מה גם שלא נראה לי שאני קהל היעד המתאים בשביל זה. אני חושבת שזו שיטת טיפול שההצלחה שלה תלויה מאוד במוכנות והאמונה של המטופל, בעיניי זה קצת פלסבו, ואני מראש באה עם דעות קדומות ואנטי ולא נראה לי שזה יכול להשפיע עליי. אם אני אשקול טיפול כזה זה יהיה רק כמוצא אחרון, ולא נראה לי שאני אגיע לשם בכלל כי שוב, צריך בשביל זה רצון ומוטיבציה.
      אבל תודה בכל מקרה שטרחת לאסוף את המידע ובכלל על האכפתיות..

      אהבתי

  2. אוי, מותק, אני ממש מצטערת לשמוע שזה מה שאת עוברת.
    אני לא מבינה בתרופות הפסיכיאטריות, אבל זה לחלוטין נשמע לי כמו תגובה קיצונית לכדורים שלקחת וכנראה שהם לא מתאימים לך ואת צריכה להפסיק אותם או להחליף. אני ממש מקווה שהמצב לפחות משתפר קצת עכשיו, גם אם זה מבחינת ההרגשה הפיזית שהכדורים גרמו לך.
    אני לא יודעת מה יכול להוציא אותך מהדיכאון. אני לא חושבת שהטיפול שאת עוברת יעיל (לפחות לפי מה שאת מתארת) ואולי צריך לחפש משהו אחר.
    אני לא חושבת שאת יכולה לחפש עבודה עכשיו (אם כי תעסוקה אולי יכלה להיות היסח דעת נהדר) פשוט כי את נשמעת בדיכאון (שינה ללא הפסקה וכו) וצריך לטפל בזה בתור התחלה.
    שולחת לך חיבוק..

    אהבתי

    1. , אני לא על תרופות פסיכיאטריות כבר בערך שנה..
      כשהגעתי לפסיכיאטרית היא אמרה לי להפסיק עם התרופות שהפסיכיאטר הקודם נתן ואמרה שהיא לא רואה סיבה שאני אקח תרופות. אין קשר בין התרופות להרגשה שלי, אם כבר תיאורטית זה יכול להיות הפוך- שאולי בגלל שאני כבר לא על תרופות המצב שלי הידרדר. אבל הפסיכיאטרית בכל מקרה לא מעוניינת שאני אקח תרופות. כרגע עברתי התקף חרדה- שהטריגר שלו הוא נטו הסטאז' כי הגעתי לנקודת קיצון ואני לא מסוגלת יותר ללכת בתלם ולעשות מה ש"צריך". אני לא מתכוונת לעבוד כרגע עד להודעה חדשה, וזה ניסוח עדין.
      תודה מותק 😘

      אהבתי

  3. אל תסיימי את חייך, בבקשה! לי אכפת. דברים יכולים להשתנות. אני דווקא חושבת שזה הגיוני שיהיה לך התקף חרדה כשאת מרגישה שאין מי שידאג ויעזור לך אם יקרה משהו. וגם התקופה האחרונה היא מאוד בודדה, במיוחד בשבילך. קשה לחיות לבד, אני לא יודעת מה הייתי עושה בלי המשפחה שלי, בייחוד בימים שאני מדוכאת ואין לי חשק לצאת מהמיטה. אבל את יכולה בהדרגה להכיר אנשים וללמוד מחדש לסמוך עליהם. עצוב לי לקרוא שכולם עזבו אותך, את נשמעת כמו בן אדם שאכפת לו ומגיע לו חיים טובים ואני מאמינה שאת יכולה לעשות את זה

    אהבתי

    1. היי.. הפוסט הזה נכתב ב-16/9/2019.. הרבה לפני הקורונה. ובלי לתת יותר מדי ספוילרים לפוסטים הבאים שלי (שיהיו בישראבלוג, בהנחה שהוא יחזור בצורה מלאה), דווקא הקורונה הייתה תקופה טובה בשבילי. אני לא קרובה לאמא שלי, אם כבר הדאגה לאיך היא תגיב אם אני אשתף אותה במה שעובר עליי היא רק עוד נטל וממש לא מרגיעה את החרדה, אלא רק מוסיפה לה. ההתקף חרדה לא קרה בגלל שהרגשתי בדידות, אלא בגלל שהרגשתי שאני נכנסת למשהו שגדול עליי ואני לא יודעת איך להתמודד איתו ואני עושה אותו בלי לרצות ובסוף זה התפוצץ בצורה התקף. החרדה היא מאיבוד שליטה.
      תודה שקראת והגבת 🙂

      Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s